We Have Never Been Middle Class
עיינתי בשני ספרים מעניינים לאחרונה - "We Have Never Been Middle Class" של הדס וייס, שעשתה עבודה אתנוגרפית על מעמד הביניים בישראל, בגרמניה ובארה"ב וטוענת שהמעמד הזה למעשה לא באמת קיים. מדובר במערכת אידאולוגית יותר מאשר מציאות חברתית. אנשים עושים תואר, קונים "נכס" עם משכנתא רצחנית, לפעמים מקימים עסק עם מחזור לא מזהיר ומתחילים להתעקש שהם מעמד ביניים גם אם הם לא סוגרים את החודש. מה האידאולוגיה הזאת? אידאולוגיה של פיננסיאליזציה שמסתכלת על החיים כפרויקט מינוף ומשכנעת את כולם שהם לא פועלים אלא "יזמים" בנשמתם. חלק אינטגרלי מהניסיון הניאו-ליברלי לרסק את מעמד הפועלים ואת הכלכלה היצרנית.
הספר השני הוא "מעמד הביניים המזרחי" של אורי כהן ונסים לאון. הספר מתאר איך עליית הליכוד והניאו-ליברליזם הצליחה ליצור בישראל מעמד-ביניים מזרחי, למרות הניסיונות של האליטות האשכנזיות להגביל את צמיחתו, ואפילו מסיים בקביעה שהניתוחים המרקסיסטים של המזרחים בישראל בעיתיים כי הם לא מכירים בתרומה של הניאו-ליברליזם למזרחים. גם אני לא מכיר בתרומה הזאת. ההסתייגות מניתוחים מרקסיסטים הביאה אותם בסופו של דבר לבלבל בין סטטוס לבין מעמד (תחת הטענה שמדובר ב"הון תרבותי") ולא לעסוק בעניינים זניחים כמו הון, עבודה, פיתוח, פיננסים וכיו"ב. בואו נגיד שהתזה של וייס שכנעה אותי קצת יותר, וגרמה לי לתהות אם לא צריך להקדיש תשומת לב מיוחדת למפעל פוליטי-אינטלקטואלי שלם שבו המציאו מיתוס על "מעמד ביניים מזרחי" כדי להצדיק את עליית הניאו-ליברליזם.
מי הם אנשי מעמד הביניים, ואני לא מדבר רק על המזרחים? חלקם זעיר-בורגנים ורובם פועלים עם תודעה זעיר-בורגנית. יש תופעה עולמית שבה המעמד הזה מתעצם תחת הניאו-ליברליזם והופך לנושא הדגל שלו. גם בבריטניה, למשל, תאצ'ר צמחה מהזעיר-בורגנות הבריטית ופנתה לאנשי המעמד הזה עם ההבטחה לשפר את מצבם דרך מלחמה באליטות הישנות ובגופים הריכוזיים ובפריבילגיות של העובדים המאוגדים. בישראל מי שצמח מהמעמד הזה היה בגין והוא פעל באופן דומה.
מה שתאצ'ר ובגין שכחו לספר הוא שגם אם אתה "יזם" ו"בעל רכוש" ולמדת למנף את עצמך, אתה לא באמת יכול להיאבק בהון הגדול, ובשלב מסוים אתה תצטרך לפרוע את החוב על הניסיון שלך למנף את עצמך. ההיסטוריה מלמדת שכשהמעמד הזה מאוים הוא נוטה להצביע לפשיסטים. בואו נקווה שזה לא יקרה גם בישראל כי הסוציולוגים עלולים להצדיק גם את זה בעזרת ניתוחים תרבותיים.
אני בוחר לזכור דווקא מאבק מזרחי מסוג אחר. הפנתרים השחורים, ויקי שירן, הפועלים באשדוד, הנאבקים למען דיור ציבורי ופעילים אחרים. אנשים שלא ניסו "למנף" את עצמם אלא לקדם את כל האנשים בישראל דרך התאגדות משותפת ודרך פעילות ציבורית.