ארכיון טקסטים של שמאלנים שנתקלתי בהם בפייסבוק ואמרתי וואלה חזק

מאז פרסום מאמרו של פרופסור ניסים מזרחי "מעבר לגן ולג'ונגל: על גבולותיו החברתיים של שיח זכויות האדם בישראל" (קישור בתגובה השלישית) תפיסתו את שיח זכויות האדם ואת הליברליזם הפרוגרסיבי כמו גם את המחקר הביקורתי החברתי בישראל עוררו מחלוקות רבות (ראו למשל את מאמר התגובה הביקורתי של דר' ליהי יונה למאמר של ניסים בקישור הרביעי). עתה יוצא לאור, בהוצאת אוניברסיטת קליפורניה, ספרו

Beyond Suspicion, The Moral Clash Between Rooteness and Progressive Liberalism

"מעבר לחשד: ההתנגשות המוסרית בין שורשיות לליברליזם פרוגרסיבי"

דר גיא אבוטבול-זלינגר, ארגן במכללה למינהל ביום רביעי האחרון כנס לכבוד הספר שבו השתתפו, דר' עופר סיטבון, דר' מירב נקר-סדי, דר' גיא אבוטבול-זלינגר ואנוכי, הנחתה דר קרן פרידמן-פלג.

ניסים ואני חברים. המנהלים כבר שנים שיחות ארוכות על הפרויקט שלו, שהספר הוא תוצר המחקר שלו. אני מניח שאני משמש עבור ניסים בין היתר את בר הפלוגתא הליברל הביקורתי שאליו פונים על מנת לשמוע את תגובות האויב, אני שייך לשני המחנות שהוא מבקר בספר, ליברל דמוקרטי סוציאליסטי, ומבקר חברתי מנקודת מבט אוניברסלית מוסרית. כפי שניסים כותב בספר בעבר גם הוא היה השתייך למחנה זה, אולם עם השנים חל אצלו מהפך תיאורטי, אידיאולוגי ופוליטי שבא לידי ביטוי רהוט ומרתק בספר הזה.

אלה דברים שאמרתי בכנס על הספר. לאחר התכתבות עם ניסים בימים האחרונים הכנסתי מספר תיקונים לדברים שאמרתי בהרצאה.

זהו טקסט ארוך מאד שאני מקווה שיביא תועלת להמשך הדיון בסוגיות הפוליטיות, הערכיות והחברתיות המוצגות בספר.

לניסים ולי יש ביוגרפיות דומות מאד, שנינו מזרחים, גדלנו במשפחות ממעמד בינוני נמוך בפריפריה החברתית, דור ראשון להשכלה אקדמית, שהשלימו את תואר הדוקטור שלהם באוניברסיטאות בארצות הברית (אתר מרכזי לתנועת השחרור של מזרחים אקדמאים). שנינו גם פעילים במשך שנים רבות בארגוני חברה אזרחית מזרחים (מרכז אדוה, הקשת הדמוקרטית המזרחית, הילה, וקדמה) דבר נוסף המשותף לנו הוא הביקורת שלנו, על האמונות וההתנהגות של חלק גדול ממה שמכונה כאן מחנה השמאל בישראל, שעות רבות של תסכול וזעם הושחתו על הנושא הזה. אני אומר "המחנה המכונה שמאל" בין היתר בשל הפער בין זיהויו העצמי של חלק גדול מהשמאל הישראלי כשוחר שוויון וצדק חברתי לבין העמדות הימניות אנטי חברתיות בענייני כלכלה, חברה ותרבות ובשל העוינות והדיעות קדומות של חלקים גדולים ממנו ממזרחים. הדברים שאומר כאן הוא המשך לשיחות שלי עם ניסים.

ועכשיו לספר, כאמור זהו ספר מרתק וחשוב מאד, בין היתר בשל הניסיון שלו להקשיב בתשומת לב לקולות של מזרחים (ניסיון כזה נעשה בעבר בשנות השבעים על ידי שלמה סבירסקי בספרו מנוחשלים ולא נחשלים, הקולות שם היו הרבה יותר ביקורתיים כלפי המדינה והמימסד, מקולותיהם של המזרחים המצוטטים בספר של ניסים). זהו ספר מהפכני, המאופיין במהפכנות תיאורטית, ערכית, אידיאולוגית ופוליטית, הספר הזה נכתב נגד הזרם. זהו ספר היוצא נגד הקונצנזוס האקדמי של החוקרים בנושאים שבהם הוא עוסק הספר, אני משער, יחולל מחלוקות רבות, בעיקר מצד מושאי הביקורת של הספר שאני אחד מהם. צריך לומר שעל מנת לעשות צדק עם הספר הזה צריך היה לקדם יום עיון ולא רק מושב אחד שיוקדש לסוגיות השונות והרבות שבהן דן הספר.

בין מושאי הביקורת החריפה של הספר נמצאים התיאוריות הביקורתיות, שמשמשות פרדיגמה מרכזית עבור חוקרות וחוקרים רבים במדעי הרוח והחברה, גם בחקר החברה הישראלית, ומושא ביקורת מרכזי נוסף הוא הליברליזם על שלל הנחותיו האונטולוגיות, הערכיות והפוליטיות. כידוע, אלו זמנים רעים מאד לליברליזם ולדמוקרטיה הנמצאים תחת מתקפה קשה כאן, בארצות הברית ובמדינות רבות אחרות. התקפות ורדיפה פוליטית מצד שליטיים אוטוריטרים ופופוליסטים המקדמים תפיסות אנטי ליברליות הפוגעות בזכויות אדם ובדמוקרטיה. מושא ביקורת חברתי נוסף של הספר הוא ארגוני החברה האזרחית הביקורתיים שלדעת ניסים, פועלים בעיוורון פטרנליסטי ליברלי פרוגרסיבי למען שינוי חברתי שהם מאמינים בו תוך התעלמות מהאמונות, הערכים והצרכים של אלה שהם כביכול פועלים למענם. אמרתי שזהו ספר מהפכני היוצא נגד הזרם אולם מבחינת מוסר פוליטי זהו גם ספר שמרני המנסה להציג הצדקות לתפיסות דתיות מסורתיות ולאומיות ולהגן עליהם מפני תפיסות ליברליות ביקורתיות.

ניסים פותח את הספר בשאלה המטרידה רבים במדינות המערב - מדוע הליברליזם נכשל בגיוס האוכלוסייה שאיתה מטיבה האידיאולוגיה הליברלית (בין היתר אנשים שאמורים ליהנות מפירות מדינת הרווחה הליברלית) או בלשון אחר, מדוע האזרחים הללו מצביעים בניגוד לאינטרסים שלהם. שאלה זו עלתה בהקשר של אזרחים אמריקאים שהצביעו עבור טראמפ בכהונה הראשונה ועולה עתה ביתר שאת לאחר היבחרותו לכהונה שנייה. אחת החוקרות המרכזיות של סוגיה זו היא ארלי הוכשילד, סוציולוגית מאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, שמהווה השראה לספר של ניסים. שם ספרה של הוכשילד הוא

Strangers in their own land

הוכשילד שהתה חמש שנים במדינת לואיזיאנה על מנת לחקור מצביעים רפובליקנים השייכים "למפלגת התה" . הוכשילד מכנה את התופעה, של אנשים המצביעים לכאורה בניגוד לאינטרסים שלהם עבור מפלגות המקדמות מדיניות הפוגעת בהם, בשם "הפרדוקס הגדול" - מה שמאפיין את האזרחים הללו, מעמד עובדים ועניים לבנים הבוחרים בימין, שחלק גדול הם קורבנות של מדיניות כלכלית רפובליקנית, הוא זעם. זעם על כך שאחרים - שחורים, נשים, מהגרים ומיעוטים, "גונבים את התור", דוחקים אותם לסוף התור ומונעים מהם את מימוש החלום האמריקאי. לטענתם, הממשל הפדרלי נוטל כסף מאנשים עובדים ומעניק אותו לבטלנים המנצלים ומרמים את השיטה, בעיקר שחורים ומהגרים הזוכים ליחס מועדף מן הממשל למשל מדיניות ההעדפה המתקנת, תשלומי רווחה ושירותי בריאות. מצביעים אלו סבורים שהמימשל הוא מושחת. לצד ההסבר של הוכשילד יש הסברים נוספים ל"פרדוקס הגדול" כך למשל תומס פרנק ואחרים מציינים את מרכזיותם של ערכים שמרנים והשפעת המדיה, בעיקר ערוץ FOX.

להוכשילד יש אמפתיה רבה לבני שיחה אולם הוכשילד שאוהבת את נחקריה, אינה סבורה שהטענות שלהם מוצדקות, איש מהם לא איבד את מקום עבודתו בתחרות בשוק התעסוקה לנשים, שחורים או מהגרים, היא סבורה שמצבם הגרוע נובע מכוחם הרב והבלתי מבוקר של התאגידים הגדולים במשטר הקפיטליסטי ומהתפתחויות טכנולוגיות, היא מסכימה ששינויים תרבותיים ודמוגרפיים פגעו בסטטוס של מעמד העובדים הלבן.

עבור ניסים "הפרדוקס הגדול" בישראל בא לכאורה לידי ביטוי בעימות בין המחנה הליברלי למתנגדים שלהם, שחלק גדול ההם אנשים בעלי רקע דתי ומסורתי, מזרחים מהמעמד הנמוך והפריפריה החברתית הדוחים את סדר היום הליברלי פרוגרסיבי של זכויות אדם. אולם לעומת הוכשילד ואחרים, ניסים לא רואה במצב זה שום פרדוקס כיוון הוא אינו סבור שיש איזו סתירה בעמדות הערכיות והפוליטיות של חלק מן המזרחים, בעיקר מזרחים מסורתיים מהפריפריה החברתית והגיאוגרפית לבין דפוסי הצבעתם. הם אינם מצביעים בניגוד לאינטרסים שלהם, הם פועלים על פי אמונותיהם וערכיהם הבסיסיים ביותר. הבעיה לדעתו נעוצה לא במזרחים אלא במסגרת הפרשנית של הליברלים ושל חוקרים ופעילים ביקורתיים שהביקורת שלהם מעוגנת במה שניסים מכנה הדקדוק הליברלי. ביקורת המפרשת באופן מוטעה ופטרנליסטי את התנהגותן של אותן קבוצות.

על פי ניסים המושג "דקדוק ליברלי" כולל מספר מרכיבים, המרכיב הראשון הוא אונטולוגי, תפיסה המתייחסת ליחיד כאוטונומי, שווה וחופשי, הפועל בתוך עולם המאופיין במערכת יחסי כוח שבהם הוא לכוד. המרכיב השני של הדקדוק הליברלי הוא פוליטי, בבסיס התפיסה הליברלית מטרת הפוליטיקה היא לשחרר את היחיד מדיכוי הנובע מיחסי כוח בהם הוא נתון, והמרכיב השלישי הוא פרשני, התפיסה הפרוגרסיבית מאופיינת בחשדנות יתר כלפי המציאות, עבור התיאורטיקנים הביקורתיים המציאות מורכבת ממערכות של יחסי כוח דכאנים סמוים שיש לחשוף, התיאוריות הללו מאופינות בחשד כלפי הפרשנות התמימה של המציאות הגלויה, דוגמה לתיאוריות ביקורתיות כאלו הן תיאוריות מרקסיסטיות, פמיניסטיות, פוסט קולוניאליות ותיאוריות נוספות.

העמדה של ניסים היא אחרת, ניסים מעוניין בהיפוך המבט הוא מכוון את זרקור המחקר שלו לכיוון האמונות והעמדות של המזרחים המסורתיים, הסובייקטים הלא ליברליים, ובאמצעות היפוך המבט הוא חושף את התפיסה המוטה, החלקית, המצומצמת והצרה של הליברליזם. (מכאן גם שם הספר "מעבר לחשד", המאפיין תיאוריות ואידיאולוגיות ביקורתיות כלפי המציאות החברתית, כלפי טענות המועלות על ידי הקבוצות הסובלות מאי שוויון ודיכוי שאינן מודעות למצבן).

מתוך דברי המזרחים שאיתם משוחחים ניסים וחוקריו, הוא מחלץ דקדוק אלטרנטיבי לדקדוק הליברלי, דקדוק אונטולגי המצביע על שורשיותם של הסוביקטים המזרחים, שורשיותם באה לידי ביטוי בזיקתם לקולקטיב גדול מהם הקולקטיב היהודי, קולקטיב בעל היסטוריה ארוכה (העניין ההיסטורי הוא מרכיב מרכזי בספר המצריך דיון נפרד) היסטוריה שתחילתה בעבר הרחוק דרך ההווה עם מבט אל העתיד. הדקדוק הזה גם קובע את עמדותיהם החברתיות, הכלכליות, הפוליטיות והתרבותיות של המזרחים. כך למשל המזרחים הללו מודעים לאי השוויון שהם סובלים ממנו אולם הם אינם מייחסים לו משקל רב יחסית לזיקתם לקולקטיב היהודי, הם מתייחסים לאי השוויון שהם סובלים ממנו, לאי השוויון המאפיין את החברה הישראלית (יש להזכיר כי החברה הישראלית היא אחת החברות הבלתי שוויוניות ביותר בעולם המערבי) כאל מצב זמני ומשתנה שישתפר בעתיד. יתרה מזו, בניגוד להוכשילד שאינה מקבלת את הסברי "גניבת התור" של מצביעי טראמפ מלואיזינה כהסבר למצבם החברתי והכלכלי, ניסים טוען שלהערכות האופטימיות שמביעים נחקריו המזרחים יש ביסוס במציאות המחקרים הקיימים בדבר אי שוויון, כלומר לטענותיהם של נחקריו יש תוקף רב יותר מלטענותיהם של חוקרים ביקורתיים המצביעים על אי שוויון. ניסים מציג מספר מחקרים המצביעים על התקדמות של המזרחים (ביניהם מחקר של מרכז אדוה משנת 2014 על ניעות חברתית בין השנים 1990 ל 2010). אולם לתמונת המציאות הזו יש להתייחס בזהירות וספקנות. תמונה מקיפה ועדכנית יותר של המחקר מעלה ספקות באשר לאופטימיות והתקפות של הרשמים של הנחקרים ושל ניסים אודות מצבם של המזרחים. כך למשל מחקר משנת 2020 של אורן הלר, ראש המחלקה לכלכלה בביטוח הלאומי, מצביע על כך שסיכויי המוביליות בישראל של אשכנזים גבוהים באופן משמעותי מאלו של מזרחים.

גם מחקר משנת 2019 של ינון כהן, נח לוין אפשטיין ועמית לזרוס, שהשתמשו בנתונים מהסקר האירופי, מצביע כך ששיעור הגברים המזרחים המחזיקים בתואר אקדמי בדור השלישי לא גדל באופן משמעותי לעומת הדור השני (בדור השני 27.4% בעלי תואר אקדמי ודור שלישי 28%. זאת לעומת גברים אשכנזים - 56.6% ו-47% בהתאמה). החוקרים בדקו גם אנשים "ממוצא מעורב" וראו שמבחינת ההשכלה ה"מעורבים" נמצאים באמצע, מעל המזרחים ומתחת לאשכנזים, מה שמלמד על יציבות אי-השוויון האתני. המחברים כותבים כי על פי התוצאות הללו ייקח למזרחים ארבעה או אפילו חמישה דורות לסגור את הפער מהאשכנזים. כך גם מחקריה של דר' סיגל רון נגר מצביעים על המנגנונים המבניים המשעתקים את מעמדן השולי של נשים מזרחיות אקדמאיות של נשים בשוק העבודה בדרום. סיגל רון גם מצביע כיצד הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שבמשך שנים סירבה לאסוף נתונים על בסיס מוצא אתני, הצליחה על ידי כך "להעלים" את אי השוויון.

המחברים מציינים כי יש מספר הסברים לפערים הללו, פערים ברקע החברתי והכלכלי בין שתי הקבוצות כמו גם הסללה במערכת החינוך הגורמת לכך שמזרחים לומדים במסלולי לימוד נחותים יותר (למשל מסלולים מקצועיים לעומת מסלולים עיוניים) לממצאים הללו יש גם משמעות כלכלית כיוון שהשכר של בוגרי תיכון בישראל עומד על שני שלישים מהשכר של בוגרי אוניברסיטה. כלומר אם רוצים להסביר אי שוויון יש לבחון את אי הצדק המבני החינוכי של מערכת החינוך בישראל, כלומר במקרה הזה להפגין חשד כלפי הערכות אופטימיות אודות מימוש של שוויון הזדמנויות עבור מזרחים במערכת החינוך הישראלית. מה עוד שבימים אלו של הפרטה במערכת החינוך, הנתמכת באמצעות תמיכה הבאה לידי ביטוי בפסיקה של שופטי בית המשפט העליון המעניקים לגיטימציה לקשר בין אמצעים כלכליים של ההורים להזדמנויות חינוכיות של ילדיהם, יוצרת מסלולי מוביליות חינוכית שונים עבור אוכלוסיות ממעמד חברתי, כלכלי, לאומי ואתני שונה.

צריך לזכור בעניין זה מאפיין מאד מרכזי של חינוך במדינה מודרנית, חינוך הוא מה שסוציולוגים מכנים טובין מדרגי Positional Good, כלומר ערך ההשכלה של יחידים אינו נמדד באופן אבסולוטי אלא באופן יחסי, כלומר ערך ההשכלה של תלמידים נמדד ביחס להשכלה של תלמידים אחרים המתחרים איתם על קבלה למשל לחוגים יוקרתיים באוניברסיטה בהן ההיצע של ספר התלמידים בחוג או מגמה עולה בהרבה על הביקוש הרב, כך גם במסלולי ניעות חברתית בצבא, דוגמה בולטת לכך הוא מספר המצומצם מאד של חיילים מהפריפריה ביחידה המודיעינית היוקרתית 8200 שמהווה קרש קפיצה משמעותי לתעסוקה בעלת ערך בעולם ההיי טק. אני בספק עם תחושת השייכות העמוקה לחברה, ללאום ולמדינה שניסים מכנה שורשיות שחשים מזרחים מהפריפריה החברתית והכלכלית כלפי הלאום היהודי ומדינת ישראל, משמשת עבורם הצדקה מספיקה עד כדי כך שהם מוכנים שילדיהם יאכלסו את השלבים התחתונים של הסולם החברתי והכלכלי. כלומר בשם תחושת השייכות שלהם לקולקטיב היהודי הם מוכנים להקריב את עתיד ילדיהם (צריך לומר שניסים אני ואחרים, היינו שותפים פעילים במשך שנים ארוכות בארגוני חברה אזרחית כמו קדמה והילה שפעלו יחד עם הורים מאד, יהודים וגם ערבים, בלתי מרוצים ומתוסכלים ממערכת החינוך הבלתי שוויונית למען שיפור מצב ילדיהם). התיאור הזה של השלמה עם אי שוויון ודאי אינו מתאר את ערכיהם ואמונותיה של אנשי המעמד הבינוני המזרחי הרחב שנוצר כתוצאה ממוביליות כלכלית וחברתית, אוכלוסייה שמודעת מאד לכך שהזדמנויות שוות עבור ילדיהם הן בגדר מסלול מרכזי למוביליות חינוכית, חברתית וכלכלית עבורם.

הטענה של ניסים בענין זה גם מעלה בעיה אפיסטמולוגית, כלומר בעייה בדבר הכרת וידיעת המציאות. חשוב מאד להקשיב לקולותיהם של אזרחיות ואזרחים, אולם אין סיבה להניח שניסיון החיים שלהם מספק בסיס תקף מספיק להערכה של מערכות חברתיות מורכבות כמו מערכת החינוך, הכוללות, מוקדי כוח שלטוניים, כוחות כלכליים, קשרים חברתיים וכללים, שחלקם סמויים מן העין במכוון, כללים שנועדו לשרת קבוצות חברתיות חזקות המנצלות את היתרונות שלהן על מנת לקדם את ילדיהןם. קבוצות הורים שנאבקות בעקשנות להמשיך לשמור על הפער בינן לבין קבוצות חברתיות אחרות, קבוצות הדואגות להקפיד על כך שבכל פעם שהמדינה מקדמת מדיניות לצמצום אי השוויון החינוכי הן ינקטו בצעדים שמטרתם לשמר את היתרון של ילדיהם על פני ילדים אחרים (הסוציולוג דיויד לברי כתב על תופעה זו ספר מעניין בשם - "מישהו צריך להיכשל") היגיון זה של אי שוויון פועל גם במערכות חברתיות וכלכליות אחרות במשטר כלכלי קפיטליסטי הפועל על פי היגיון תחרותי אנטי סולידרי.

באותה רוח אני גם לא סבור למשל שדיירי הדיור הציבורי שנאבקים מזה שנים, בין היתר, באמצעות ארגוני דיירי שכונות מצוקה, על הזכות שלהם לקורת גג ועל הזכות שלהם לא להיזרק מביתם, מוכנים להשלים עם אפלייתם ואי השוויון שהם סובלים ממנו, לעומת ההסדרים המדינתיים שמהם נהנים "בנים ממשיכים" בהתישבות העובדת, או העדפתם של גרעינים תורניים הזוכים בדיור ציבורי על חשבונם. מהיכרותי את האנשים הללו הם לא ויתרו ואינם מוכנים גם לוותר בהווה על הזכות שלהם לדיור ועל מאבקם לצדק חברתי בשם תחושת השייכות שלהם לקולקטיב יהודי גדול מהם. כך גם לגבי מאבקים של צדק חלוקתי בקרקע שניהלה הקשת הדמוקרטית המזרחית כשבעלי בריתה בעניין זה היו ראשי עיירות פיתוח מזרחים מהפריפריה באופקים, קרית שמונה וערים נוספות. קבוצות אזרחים מזרחים אלו נקטו בעמדה תקיפה אופוזיציות, כמו תנועות מאבק מזרחיות לפניהם כמו אנשי מרד ואדי סאליב, הפנתרים השחורים, חברי ארגון "סנגור קהילתי", תנועת האוהלים וקבוצת תושבי בית שאן שנאבקו על גישה חופשית לנחל האסי בניד דוד. כל אלה, בניגוד לטענת ניסים, הטוען שמזרחים אינם נוקטים בעמדות התנגדות תקיפות בשל העמדות השורשיות שלהם המחברות אותן לקולקטיב היהודי, נקטו בפעולות התנגדות מתמשכות ותקיפות, חלקן מנוגדות לחוק. הם עשו זאת בשם עקרונות צדק חברתי ליברליים מבלי לנתק את עצמם מזיקה לאומית שורשית.

כאמור אויב מר נוסף של ניסים בספר הוא הליברליזם, שלעומתה הוא מעמיד את תפיסת השורשיות המאופיינת כאמור בצורך והרצון בשייכות הזו. גישתו של ניסים גישת קהילתנית מובהקת, קהילתנות של שורשיות לאומית דתית.

יש הבדלים בין גישות שונות של קהילתנות, והביקורות שלהם על הליברליזם שונות, חלקן מבקרות את ההתעלמות של הליברליזם מקהילות מיעוט תרבותיות וזכויותיהן הקבוצתיות, חלקן, כמו הגישה המוצגת בספר של ניסים, טוענים כי הגישה הליברלית נסמכת על תפיסה מוטעית לחלוטין של "האני", קשריו עם הקהילה והמשמעות שהוא מייחס לקשרים אלו. המשותף לביקורת של הוגים קהילתניים על הליברליזם הוא ביקורת על אופיין האינדיבידואליסטי אטומיסטי המופרז של תיאוריות הליברליות, תיאוריות שאינן מעניקות במערך שיקוליהן חשיבות מרכזית ראויה לקהילה למטרותיה וערכיה. ניסים כותב "הזהות הליברלית הפרוגרסיבית שאותה אכנה כחסרת שורשים, היא חלק מהדקדוק הליברלי, כיוון שהיא מכחישה בתקיפות קשרים חברתייים (לאומיים, דתיים או שבטיים) שאינם מתורגמים לאזרחות אוניברסלית (שעל פיה כל זהות קבוצתית היא משנית לאזרח האוטונומי, השווה והאוניברסלי) מבחינה זו, על פי הליברליזם, המדינה צריכה להיות נייטרלית ומשוחררת מכל הטייה אתנית או דתית בהגדרה של גבולות הקהילה הפוליטית עמוד 6) אולם הגרסה של הליברליזם שניסים מציג היא גרסה אחת, ישנה של הליברליזם הקלאסי. בהתכתבות עם ניסים לאחר הכנס על ספרו, ניסים טען שהעמדה הליברלית שהוא משרטט הוא מה שהסוציולוג מקס ובר כינה Ideal Type תיאור המתאר מרכיבים מכוננים משותפים לתופעה שיש לה מופעים רבים. אולם שרטוט הטיפוס האידאלי של הליברליזם הפרוגרסיבי שניסים משרטט חסר, כיון שהוא מתאר את הליברליזם כעמדה המתייחס ליחיד כנטול כל הקשר חברתי, אתני או לאומי, זה ודאי אינו נכון לליברליזם כהגות וגם לא לליברליזם כתופעה פוליטית כיום. כך רוב המכריע של הליברלים הישראלים אינם רוצים לנתק את הזיקה שלהם לקוקלקטיב היהודי ובתפיסת הפוליטית הם דוגלים במדינה "יהודית ודמוקרטית" כלומר גם לליברלים יש שורשים.

ליברליזם הוא למעשה משפחה של תיאוריות שונות, שמה שמבחין ביניהן בין היתר זה תפיסה שונה של האני. איפיון שונה של ליברליזם לזה המוצג בספר של ניסים אפשר למצוא בספרו האחרון של הפילוסוף מייקל וולצר

The struggle for a decent politics – on liberal as an adjective

וולצר טוען שהיו זמנים שבהם ליברליזם היה אידיאולוגיה, אולם עתה יש להתייחס לליברליזם לא כאל שם עצם אלא כאל שם תואר. ישנם ליברלים דמוקרטים, ליברלים לאומיים, ליברלים סוציאליסטים ואחרים, עבור וולצר ליברליזם מציין מחויבויות מוסריות ופוליטיות עמוקות, בין היתר, לשלטון החוק, לעקרון השוויון לפלורליזם פוליטי ותרבותי למערך של ערכים אוניברסליים. תפיסה האינדיבידואליסטית של הליברליזם המוצגת בספר, כחלק מ"הטיפוס האידאלי" של ליברליזם, מציינת תפיסה מוקדמת של ליברליזם, שמקורה בהגות של ליברלים כמו ג'ון סטיוארט מיל, בנתאם, ספנסר, קרל פופר ואחרים נתונה לביקורת כבר שנים רבות, בין היתר על ידי הוגים ליברלים כג'ון דיואי. בשנות השמונים ליברלים קהילתניים כמו מייקל סנדל, ביקרו בחריפות את תפיסת האני האבסטרקטית האינדיבידואליסטית הנמצאת בבסיס תיאוריית הצדק של ג'ון רולס, מה שפתח דיון שנמשך כבר עשרות שנים בין תפיסות ליברליות לקהילתנות.

כך גם ויל קימליקה, חוקר שטלטל את התפיסות הליברליות החל מסוף שנות השמונים כשהציג לראשונה תיאוריה ליברלית של רב תרבותיות, מציג ליברליות שורשית, קימליקה טען שהליברליזם חייב להעניק לזהות התרבותית, הלאומית והאתנית מקום מרכזי (כך גם עשו אבישי מרגלית ומשה הלברטל שהצדיקו ליברליזם רב תרבותי בתרומתו לזהות האישית). על פי תפיסה רב תרבותית שאינה זוכה לדיון מהותי בספר, רק מוזכרת בקצרה כבדרך אגב, מיעוטים לאומים וקבוצות ילידיות צריכות לזכות בזכויות קבוצתיות, אך לא כך קבוצות מהגרים, למשל כמו המזרחים בישראל, קבוצות הזכאיות כמו קבוצות אתניות אחרות לכך שהמדינה תדאג לשימור הזהות האתנית שלהם, בין היתר בהענקת ייצוג במרחבים ציבוריים, כמו תכנית לימודים (ראו למשל דו"ח ביטון המתייחס להכללת ההיסטוריה והתרבות המזרחית בתכנית הלימודים במערכת החינוך) או ייצוג באמצעי תקשורת ומרחבים ציבוריים אחרים. אפשר לומר שחלק גדול מהתיאוריה הליברלית בשנים האחרונות התמקדה בשאלה, כיצד אנחנו יכולים להיות חברים בתרבויות ומסורות ועדיין להישאר אוטונומיים המממשים את החירויות שלנו על מנת לעצב את חיינו, כלומר גם אוטונומיים, חופשיים ושווים וגם בעלי זיקה לתרבות שלנו. כמו כן אם להתייחס לליברלים ישראלים, שאחת מנציגותיו המרכזיות, יולי תמיר, מראשי שלום עכשיו ושרת החינוך לשעבר, כתבה ספר חשוב שמעניק הצדקה ללאומיות מנקודת מבט ליברלית, רובם הם ציונים הדוגלים במדינה יהודית ודמוקרטית רבים מהליברלים הישראליים אינם מהווים דוגמה לפרופיל של "הטיפוס האידיאלי" הליברל המשורטט בספר, יחידים אוניברסליים, קוסמופוליטיים ואוטונומיים שערכיהם היחידים הם חירות ושוויון. בניגוד לטענתו של נתניהו הליברלים הישראלים לא שכחו להיות יהודים.

שאלה עיונית ערכית ופוליטית קריטית שאינה זוכה למענה בספר נוגעת להתנגשות בין התפיסה השורשית האתנית, המסורתית דתית יהודית, לבין ערכים כשוויון וחירות במדינה דמוקרטית. חשוב לשים לב שבניגוד לאחרים ניסים אינו מנסה לחלץ ערכים ליברלים מהמסורת היהודית וליישב בין תפיסות מסורתיות לתפיסות ליברליות (לעניין זה ראו מאמרו המעניין של אסף שרון ב"הזמן הזה"), ניסים מעמת בין שתי התפיסות, כפי שמציין שם ספרו. לכן גם לאחר סיום קריאת הספר אנחנו נשארים הם שאלות מרכזיות הנמצאות בלב סדר היום והמחלוקות בחברה הישראלית, כלומר, מהי הדרך ומהם הפתרונות להתנגשויות בין תפיסת השורשיות לבין התפיסה הליברלית, למשל כיצד מיישבים בין התפיסה השורשית המסורתית לבין התייחסות להפליית נשים, כמו למשל שאלת הפרדה מגדרית במרחבים ציבוריים באקדמיה ובמקומות אחרים. או כיצד מיישבים בין תפיסות מסורתיות שורשיות דתיות בעלות תפיסות שמרניות לבין זכויות של אזרחים לחירות מינית, או מה הפתרון על פי גישה שורשית לאומית יהודית פרטיקולרית לזכויות אזרחים לא יהודים, כמו למשל ההתנגשות בין חוק הלאום לזכויות האזרחים הלא יהודיים, הספר אינו נותן תשובה לשאלות פוליטיות וקריטיות אלו שאנו נתקלים בהם בחיי היום יום החברתיים והפוליטיים בישראל.

אבל שוב יחד אי ההסכמות והביקורת, לסיכום, ניסים כתב ספר אמיץ ומקורי שיטלטל את הדיון בחברה הישראלית באקדמיה ובמרחבים ציבוריים נוספים.