ארכיון טקסטים של שמאלנים שנתקלתי בהם בפייסבוק ואמרתי וואלה חזק

אני נתקל באיזו אמירה שחוזרת הרבה בקרב סוציאליסטים שלפיה רוב האנשים למעשה תומכים בחזון הכלכלי שלנו גם אם הם מצביעים לימין. מעבר לכך שסוציאליזם הוא לא "חזון כלכלי" אלא חזון פוליטי-חברתי כוללני יותר, האמירה הזאת בדרך כלל מבססת את עצמה כל כך שאנשים חושבים שצריך להשקיע יותר בתחומים כמו רווחה, חינוך ובריאות, ולעזור לחלשים.

העניין הוא שיש פה חוסר הבנה בנוגע למהות הסוציאליזם - מדובר באידאולוגיה שחותרת לערער את הבסיס המעמדי של החברה דרך שינוי מבני הבעלות הקניינים, ולא "לעזור לחלשים". למעשה, אפשר להיות ימני ולהאמין שאפשר לעזור לחלשים ואפילו לקדם השקעות תקציביות בתחום. מספיק לראות כמה ארצות הברית משקיעה בתחום הבריאות - זה לא אומר שזאת מדינה סוציאליסטית עם מערכת בריאות טובה. וכן, גם נערי האוצר יגידו לך ש"צריך לעזור לחלשים" - הם פשוט רוצים לוודא שאנשים לא חלשים לא יקבלו את העזרה הזאת גם. זה כמו שבזמן מחאות הנכים הדוברים של משרד האוצר בדה מארקר התחילו להגיד שצריך להבחין בין נכים פריבילגים לנכים לא פריבילגים (ולפני שאתם צוחקים עליהם, בואו נודה שגם אנשי שמאל ביקורתיים מסוגלים לכתוב ספרים שלמים על זה שצריך להבחין בין נכים פריבילגים לנכים לא פרביליגים). אין פה חזון של חברה סוציאליסטית אלא ציפייה למדינה שמתפקדת כאגודת צדקה גדולה.

אז כן, אני מאמין שרוב האנשים מאמינים שהמדינה צריכה לעזור לחלשים. אני לא בטוח שהם חושבים שיש בעיה בחינוך פרטי ובשירותי רפואה פרטיים (הרי כבר עלו ב"שמאל" טענות רציניות שהמדינה צריכה לסייע למעוטי יכולת לשלם על חינוך פרטי כדי לצמצם פערים חברתיים). ובדומה לכך, גם אם הם חושבים שצריך לספק דיור ציבורי למי שאין לו דירה, הם חושבים שהמדינה צריכה לסייע ליותר אנשים להיות בעלי דירות. כמובן שההגדרה של "חלשים" גם משתנה, כי הרבה אנשים יתעקשו שהמדינה נותנת יותר מדי כסף לחרדים, או לערבים, או לקבוצות אחרות, ושאם רק נצמצם את ההשקעה התקציבית בהם מצבנו ישתפר. מעבר לכך, כשזה נוגע למדיניות פיתוח תעשייתית וביסוס חקלאי שאמורים להיות גולת הכותרת של מדינה סוציאליסטית, אני בכלל לא בטוח שאנשים יהיו מוכנים לתמוך בזה. אנשים תומכים בביטחון תזונתי, אבל זה לאו דווקא אומר שהם מתנגדים להסרת מכסים בתחום החקלאות או לפגיעה בשטח חקלאי - הם יגידו לך שאלו צעדים "חברתיים" כי ככה מצמצמים את יוקר המחייה ופותרים את משבר הדיור.

וגם אם נחליט שרוב האנשים במדינה תומכים בחזון אמיתי של חברה סוציאליסטית, אני לא בטוח שהם מסכימים בנוגע להתארגנות סוציאליסטית, כמו מפלגות חזקות, קואופרציה ואיגודי עובדים. סתם לדוגמה - חלק גדול מהאנשים סביבי, גם כאלה שמגדירים את עצמם כ"חברתיים", פשוט שונאים שביתות. או, לכל הפחות, הם תומכים בשביתות, "אבל לא על הגב שלנו". וכן, למרות שיש בישראל מעט מאוד שביתות ביחס לעולם, ההגבלות על שביתה כאן כמעט דיקטטוריות והחוק לא עומד לצידם של איגודים בדרך כלל, הם תמיד יתעקשו איתך שלאיגודי עובדים יש יותר מדי כוח. וכמובן, הם מאמינים שעובדים מאוגדים הם פריבילגים ו"מחוברים" ולכן הפתרון הוא לתקוף אותם במקום להצטרף אליהם.

יש פה בעיה יסודית שבה רוב האנשים בכלל לא תופסים את עצמם כעובדים - כולם כאן "יזמים" ו"אנשי עסקים", בין אם הם מממשים את זה ובין אם הם הודרו מהמעמד הטבעי שבו הם צריכים להיות. גם מי שהוא שכיר מחפש דרכים לממש את הנטיות היזמיות שלו ולהפוך לבעלים של נכס כדי שיהיה אפשר לספסר בו, ואם אין נכס אז כדאי לפחות להוציא תעודה של קואוצ'ר כדי להיות בעל מקצוע חופשי ולהשלים הכנסה. לכן אין להם הרבה עניין להיות חלק מפוליטיקה מעמדית - הם יהיו מוכנים לכל היותר להצטרף ל"יזמות חברתית" ולמסגרות פילנתרופיות ו"לעזור לחלשים" משם.

העניין הוא שהרעיון של המדינה כאחות רחמנית שעוזרת לחלשים הוא רעיון כמעט ימני - השמאל תמיד תקף אותו ואת הציפיה שהמדינה תפתור את כל הבעיות שלנו (ואני לא מדבר רק על אנרכיסטים), ואף פעם לא התלהב יותר מדי מהאדרת ה"חלשים" (בואו נודה שמרקס עצמו די לכלך על מי שאנחנו מכנים "אנשים חלשים"). אפשר לקבל את הרעיון שאומר "כולנו מסכימים שצריך להשקיע יותר ברווחה אז בואו נדבר על זה עם אנשים ונקח את זה משם", אבל הוא התחלף למעשה בויתור אופטימי מדי על הסוציאליזם.