ארכיון טקסטים של שמאלנים שנתקלתי בהם בפייסבוק ואמרתי וואלה חזק

חלוקת החברה לקטגוריות "מעמדיות", כאשר משמעות החלוקה הזאת היא בעצם חלוקה לתת קבוצות תרבותיות או תת קבוצות הנבדלות בעיקר ע"י דרך מחשבתן, הופכת את המושג "מעמד" למושג חסר משמעות פולטית. כלומר לא ניתן בעצם לעשות איתו שום דבר שרלוונטי למאבק על חלוקת הכוח והמשאבים בחברה.

זה בדיוק ההבדל בין התיחסות ל"מעמד" כאל "שדרה חברתית", כפי שדייק אותי דני גוטווין, ובין התיחסות למעמד כביטוי לזכויות יתר על משאבים חומריים וכוח פוליטי.

החידוש של מרכס היה לתת למושג מעמד משמעות על הסטורית המגדירה אותו באמצעות מידת השליטה באמצעי הייצור של קבוצות חברתיות.

הבעיה היא חלק מפרשניו שנתנו למרכס פרשנות פשטנית והפכו את השליטה באמצעי הייצור למשהו שתלוי כמעט כולו בשאלה האם אדם מוצא את פרנסתו באמצעות בעלות פורמאלית על משהו שמכניס לו כסף, (מפעל, מונית, דוכן פלאפל, מגרש, בנין, דירה), או באמצעות משכורת, בלי להבין שמדובר בהפשטה שהופכת ליותר ויותר חסרת משמעות, ככל שהמבנה הכלכלי נהיה מורכב יותר.

בחברה שבה יש רק בעלי מפעלים החיים מרווחי המפעל +שכרם כמנהלים, בעלי עסקים קטנים שעובדים בעסק אבל מרוויחים קצת יותר מפועל רגיל, כי הם זוכים לשמור לעצמם גם את הרווח הצנוע ואולי אפילו להעסיק פועל או שניים ולהרוויח גם קצת עליו, ופועלים שהכנסתם תלויה בעיקר בעבודתם הפיסית הנמדדת בשעות וימים, בחברה כזאת התאור הזה כדרך להגדיר מעמדות יכול לעבוד. ואז הראשונים הם בורגנות גבוהה, השניים בורגנות נמוכה, והיתר פועלים או "מעמד העובדים".

אולם מבנה הכלכלה ובעיקר האופן שבו אנשים מוצאים בה את פרנסתם היה מורכב יותר עוד בימיו של מרכס, וודאי שהוא נעשה כזה במאה ה 20 וה 21.

ולא הייתי אומר שהמבנה הזה בהכרח אומר משהו לגבי "מידת הקפיטליסטיות" של חברה. הוא כן מבטא מורכבות חברתית גדולה יותר.

ההכנסה של רוב הפרטים בחברות המפותחות כלכלית, משולמת כולה או רובה בצורת שכר, וזה נכון גם לגבי הפרטים היותר עשירים מבניהם. השכר הזה מבטא כמה דברים שונים. הוא מבטא גמול על הקדשת זמן לעבודה ותגמול על נטילת חלק בתהליך הייצור של שרותים ומוצרים. אך הוא מבטא גם את הערך השונה שהחברה נותנת לתפקידים שונים. ערך שאינו נובע בהכרח ממידת החיונית של העובד לתהליך הייצור, אלא יותר מהערך שהחברה נותנת לתפקידו עקב תפיסות תרבותיות/פוליטיות ועקב הערך שיש לאותו אדם מבחינת הכוחות השולטים בחברה, (שזה הכוחות השולטים באמצעי הייצור). הרבה פעמים הכוח של ארגוני עובדים מבוסס בדיוק על הפער הזה. נהגי האוטובוס נחשבים ע"י המנגנון הכלכלי של המשק הפרטי, כמי שראויים לשכר נמוך בהרבה מזה של סמנכ"ל שיווק שאינו מייצר דבר או עו"ד תאגידים שהינו שכיר במשרד גדול ושעוזר לעשירים לחמוק מתשלומי מס.

אולם כאשר נהגי האוטובוס שובתים, או כאשר שובתות עובדות הצהרונים, פתאום מתגלה שמי ששכרו נמוך כנראה חיוני הרבה יותר ליכולת של החברה בכללותה, לייצר מוצרים ושרותים.

זה מוליך להבנה שהכנסה ולא דווקא הדרך הפורמלית שבה מפיקים אותה, מעידה הרבה יותר על מעמדו של אדם. כי ברור שבעל מפעל או בנק הוא חלק מהמעמד הגבוה שאפשר לקרוא לו בורגנות כי זה המושג המרכסי ההסטורי. אבל ברור גם שיתכן מאוד שאותו עו"ד שכיר מהדוגמה בפסקה הקודמת, מרוויח יותר לא רק מנהג האוטובוס או עובדת הצהרון, שהם שכירים, אלא גם מנהג המונית או בעל דוכן פאלפל שיכולים אפילו להיות מעסיק של עובד או שניים. וזה לא עניין של אופן חשיבה שונה שמבדיל אותו ואת בעלי הבנק, מנהג האוטובוס, מנהג המונית, מעובדת הצהרון, ומבעל דוכן הפאלפל.

מה שמבדיל אותם זה הכנסה שונה מהותית. הכנסה שממנה נגזרת היכולת לנכס לעצמך את תוצריה הכלכליים של החברה, ( סחורות ושרותים), וממנה נגזר גם כוח פוליטי.

כן. גם בין נהג המונית לנהג האוטובוס יש הבדל. הראשון עובד "כעצמאי" ויתכן שהוא אפילו מעסיק זעיר, והשני הוא שכיר. אך שניהם שייכים למעמדות מקופחים יותר או אם תרצו מנוצלים יותר, מהמעמד שאיליו שייך העו"ד השכיר בעל המשכורת הגבוהה. לכן הסוציאליסטים רפורמיסטים הסקנדינבים, ובעיקר האגף השוודי שלהם, השתמשו ועדיין משתמשים, (משתמשים כבר כ 100 שנה), במושג "המעמדות המנוצלים", שהם מעמד העובדים השכיר, מעמד הזעיר בורגנות שכולל את העצמאיים הקטנים, ומעמד האיכרות שבשנות העשרים של המאה הקודמת עוד היתה קבוצה גדולה יחסית אך כיום היקפה הינו זניח.

מעמד העובדים השכיר הוא המעמד המנוצל הגדול ביותר, (העצמאיים כולם, קטנים, גדולים, ופקטביים הם רק כ 10% מכוח העבודה במשקים מפותחים כלכלית), אולם גם בתוך המעמד המנצל, כאלו המקבלים את הכנסתם באמצעות משכורת הם הרוב.

ההכנסתו של פרט מסוים היא לא רק ביטוי מצרפי של זכויותיו החומריות של הפרט המסוים בחברה מסוימת, ולא רק דבר שמקיים מתאם גבוה מאוד עם כוחו הפוליטי וזכויותיו הפוליטיות במסגרת החברה, היא גם דבר מדיד שפשוט יחסית לגבש ביחס איליו מדיניות.

אם היעד הוא שוויניות גבוהה בחלוקת ההכנסות, (שמשמעותה בפועל גם צמצום או אפילו ביטול של פערים מעמדיים). המתכון הוא יחסית פשוט, ולכן גם פשוט יחסית כתוכנית פוליטית. מתכון זה כולל מיסוי פרוגרסיבי של כלל ההכנסות, העלאה כללית של הכנסות המדינה ממיסים כאחוז מהתוצר וחלוקתם מחדש כקצבאות וכשירותים ציבוריים שהם הכנסה בעין של כל מי שזכאי להם. המתכון כולל גם העלאה משמעותית של שכרם ברוטו של חברי מעמד העובדים השכיר, ביחס לשכרם הממוצע של חברי המעמד הגבוה, הבטחת אונברסאלית של מינימום הכנסה גבוה, ועוד.

מבחינת יחסי הכוח פוליטיים, מתכון כזה מחייב את קיומם של: ארגוני עובדים חזקים, זכות שביתה, מגזר ציבורי גדול מספיק והון ציבורי גדול מספיק. זאת כל התורה. פשוטה ולכן גם אפקטיבית.

ואפשר כמובן להכנס לרזולציות גבוהות יותר ביחס לאיגודים, זכות השביתה, מגזר ציבורי, והן ציבורי אולם חזון פוליטי יש. את זה הבינו מצוין וביצעו טוב מאוד, הסוציאליסטים רפורמיסטים הסקנדנביים, וזה מה שיש לנו ובעצם לכל חברה מרמת פיתוח כלכלית מסויימת, ללמוד מהם ולנסות ליישם.