מחשבות על פאסינג והתגובות השונות אליו
פייסבוק הזכיר לי שהיום לפני תשע שנים שאלתי שאלה שהובילה לאחד הדיונים הכי מעניינים שהיו בפייסבוק שלי. באותה תקופה, התפוצצה פרשת רייצ'ל דולזאל. למי שלא זוכרת, דולזאל היתה פעילה בארגון גדול וותיק לזכויות של אפרו-אמריקאים, והפרשה התפוצצה כשהתגלה ששני הוריה של דולזאל הם לבנים, ודולזאל "עברה" כשחורה וכך התקבלה לתפקיד חשוב בארגון ולקולג' השחור שבו למדה. השאלה שלי היתה "למה בעצם אנחנו על עך ממהרות לדחות את הרעיון של טרנס-גזעיות וההקבלה שלו לטרנסג'נדריות? [...] חשבתי וחשבתי ולא הצלחתי למצוא אפילו טיעון אחד משכנע שפוסל את מה שדולזאל עשתה מבלי לפסול את הלגיטימיות והזהות של לפחות חלק מהקהילה הטרנסג'נדרית."
המחשבות שאפרט כאן הן מין "איך המחשבה הזאת הפתחתה בשנים שחלפו?"
הדבר הראשון שאני צריכה להגיד הוא שאחרי למעלה ממאתיים תגובות על הפוסט המקורי ותשע שנים שעברו, הדעה שלי בנושא לא השתנתה מהותית. אני עדיין חושבת שהזהות שלי כטרנסית היא לגיטימית באותה המידה כמו הזהות של דולזאל, ושאת כל אחד ואחד מהטיעונים שהושמעו בזמנו ומאז נגד דולזאל אפשר להעתיק ולהדביק לשיח האנטי-טרנסי.
מה שכן השתנה בזמן הזה הוא שהבנתי שאני מושקעת רגשית בעניין הטרנס-גזעיות של דולזאל לא רק בגלל הזהות המגדרית שלי. בכל מני הקשרים לאורך החיים שלי, אני "עוברת" בהקשרים אתניים-גזעיים. ראשית, אני מזרחית עם עור בהיר, ואני רוצה להאמין שאני "אינטלקטואלית" (ווטאבר דט מינז), מה שאומר שבהרבה הקשרים, אנשים מניחים שאני אשכנזיה אלא אם כן אני מתקנת אותם (שהרי ידוע שאנשים חכמים שווה אשכנזים).
שנית, בגלל שאני דוברת ערבית עם מבטא חיפאווי, במרחבים שבהם השפה הראשונה שאני מדברת היא ערבית, אנשים יניחו שאני ערביה לא-יהודיה עד שאני אתקן אותם (כלומר אסביר שאני ערביה כן יהודיה). אני זוכרת מקרה אחד בשנה א' בפקולטה למשפטים, שבה חברה לספסל הלימודים ולקבוצת לימוד שמעה אותי שואלת שאלה בכיתה, ואז שאלה אותי בהפסקה איך זה שהמבטא שלי בעברית כל כך טוב.
במילים אחרות, גם הזהות האתנית-גזעית שלי, כפי שהיא מתפרשת בעיני כל מני אנשים, היא צורה של "פאסינג", שאני צריכה להחליט אם אני "מתקנת" או לא. כך שבעוד שבמקור שאלתי שאלת תם, כיום אני חושבת שאני מוכנה להגיד את זה כעמדה: בעוד שיש הבדלים בין פאסינג בהקשר מגדרי לבין פאסינג בהקשר אתני-גזעי, אני חושבת ששתי התופעות האלה הן דומות הרבה יותר משהן שונות, והתגובות לשתי הצורות האלה של פאסינג מגיעות ממקומות מאוד דומים (ראו נקודה 3).
כאן צריך שניה לעצור ולדבר על מה זה פאסינג. והדבר המעניין ביותר בהקשר הזה הוא לזכור שעצם המילה "פאסינג" אומצה לתוך השיח הטרנסי מתוך ההקשר שבו היא היתה קיימת הרבה קודם לכן, שהוא ההקשר הגזעי האמריקאי. המונח פאסינג התייחס במקור לאנשים שחורים עם עור בהיר שהצילחו "לעבור" כלבנים וכך לחיות את חייהם בלי לסבול מאותן רמות של אלימות ואפליה גזענית.
מה שחשוב כאן הוא שפאסינג מתרחש בהקשר של שני מבנים חברתיים (גזע ומגדר, או גזענות וסקסיזם) ששניהם הם קטגוריות מאוד רעועות ולא-קוהרנטיות בפני עצמן, ועם זאת העובדה שמדובר בקטגוריות לא קוהרנטיות ולפעמים ממש שרירותיות לא אומר שהן לא משחקות תפקיד מאוד חשוב בסדר החברתי שלנו.
הדמיון כאן מתחדד כשמנסים להפריד את המקף שבו השתמשתי קודם בין אתניות לגזע. בהרבה מקרים אנשים אוהבים לדמיין שבעוד שאתניות היא בבירור מבנה חברתי לא יציב או קוהרנטי, גזע זו קטגוריה יציבה ובלתי משתנה. אלא שמסתבר שמבחינה ביולוגית, בתוך המין "הומו ספיאנס" יש רק גזע אחד. לחשוב שהומו ספיאנס לבנים ושחורים הם שני גזעים שונים זה כמו לחשוב שכלב לברדור לבן וכלב לברדור שחור הם שני גזעים שונים. הם לא, הם אותו הגזע בשני צבעים שונים. ויותר מכך, כפי שמראים לנו מקרים של פאסינג גזעי (או נניח מייקל ג'קסון), אפילו הקטגוריה של "צבע עור" היא לא יציבה וברורה כמו שהיה אפשר לחשוב.
[בהערת שוליים, בעבר כתבתי דברים דומים בהקשר של מין ומגדר, שגם בו אנשים אוהבים לדמיין שמגדר זה מבנה חברתי בעוד שמין זו קטגוריה אובייקטיבית ויציבה, ועם זאת המציאות הביולוגית והסוציולוגית של מין רחוקה מלהיות קטגוריה יציבה שכזאת].
אפילו אצל כלבים, ובטח שאצל בני אדם, הנסיון לבצע חלוקות "אובייקטיביות" של גזעים הוא מאוד מוקשה ומלאכותי, ובעיקר, הוא לא פחות תוצאה של אידיאולוגיות ומבנים חברתיים מאשר "מגדר" או "אתניות". קחו למשל את האובססיה האאוגנית האמריקאית עם הנסיון להגדיר קו ברור בין "לבנים" ל"שחורים", פרוייקט חשוב מאוד בחברה כל כך גזענית. במשך מאות שנים, הגישה הרווחת היתה "כלל טיפת הדם האחת", שלפיו מספיקה טיפה אחת של דם שחור כדי להגדיר אדם כשחור. אלא שכיום כולם יודעים שמוצא המין הומו ספיאנס הוא באפריקה, ולכן בכל הומו ספיאנס יש "דם שחור", נקודה שמתחדדת עוד ועוד ככל שמתפתחות בדיקות גנטיות שמנסות לקבוע את המוצא הגזעי של אנשים.
במילים אחרות, פאסינג מתרחש תמיד באזורים המעורפלים שמתקיימים במקום שבו הרבה אנשים אוהבים לדמיין קווי הפרדה חדים וברורים. הקצוות הפרומים של הקטגוריות שמארגנות את החברה שלנו הם השדה שבו פאסינג מתאפשר.
כל זה נכון, אגב, גם בהקשר של מוגבלות, שגם היא מבנה חברתי ולא קטגוריה יציבה כמו שהיינו רוצות לדמיין, וגם בה יש כבר לא מעט שנים שיח על "מחלות שקופות", שמקביל במידה רבה לשיח על פאסינג.
לבסוף, אני רוצה להסתכל על ארבע תגובות נפוצות לפאסינג, ובעיקר להצביע על כך שהן אומרות יותר על המגיבים מאשר על התופעה עצמה.
התגובה הראשונה לפאסינג, שמאפיינת בדרך כלל את החברה ההגמונית, היא כעס על עצם הערעור על הקטגוריות הגזעיות והמגדריות, בגלל שחברה גזענית וסקסיסטית חייבת הבחנות מגדריות ואנתיות-גזעיות ברורות, כי בלעדיהן שומרי הסף של פריווילגיות מגדריות וגזעיות לא יכולים לעשות את העבודה שלהם. כך, בעבר הן קרוסדרסינג והן פאסינג גזעי היוו עבירות פליליות, תחת ההגיון הזה בדיוק. אם שומרי הסף של הסדר החברתי (שוטרים, שופטים, בוסים וכו') לא יכולים להבחין מי שחור ומי לבן, מי ערבי ומי יהודי, מי גבר ומי אישה, איך הם יוכלו להחליט למי מגיעות פריווילגיות ולמי לא?
התגובה השניה היא ההאשמה ב"התחזות". התגובה הזאת מגיעה בדרך כלל מתוך הקבוצה המדוכאת, כלפי אנשים ש"עוברים" עכשיו כחלק מהקבוצה למרות ש"באמת" הם חלק מהקבוצה המדכאת. כך, טרפיות רואות בנשים טרנסיות גברים שמתחזים לנשים כדי להרעיל את "המרחב הנשי" ב"אנרגיה הגברית" שלהם. כך גם בהקשר של ההאשמות בהתחזות נגד רייצ'ל דולזאל. מדהים לראות עד כמה הרטוריקה בשני המקרים האלה כמעט זהה: האשמות ב"ניכוס תרבותי", בפגיעה ב"מרחב הבטוח" של הקבוצה המדוכאת, ובמיוחד האופן שבו כל טיעון שנטען להגנתן של טרנסיות (או של דולזאל או ה"מתמזרחים" מהסרט של רון כחלילי) ובעד גישה מכלילה כלפיהן משמש כהוכחה ניצחת ל"פריווילגיה" שלהן ולאופן שבו הן מפלגות את התנועה כי המטרה הסמוייה שלהן היא בעצם להרוס את התנועה מבפנים.
הדבר המעניין ביותר בעיני בתגובות האלה הוא שבכל המקרים, ההאשמה ב"התחזות" מחייבת הזדהות מוחלטת עם הקטגוריה שנכפית על הקבוצה המדוכאת על ידי מבנה הדיכוי, והסכמה שאכן יש דבר כזה "באמת אשה" או "באמת שחורה", מתוך הנחה שמאבק לשחרור דורש קטגוריה יציבה ומהותנית שבשמה ניתן להיאבק (רמז: לא נכון). כך, רעיונות גזעניים וסקסיסטיים באופן עמוק, כמו הרעיון שיש דבר כזה "אנרגיה נשית" ו"אנרגיה גברית", או שיש דבר כזה שנקרא "התנהגות שחורה אותנטית", "התנהגות מזרחית/ערבית אותנטית", משמשים שוב ושוב את המאשימים ב"התחזות".
התגובה השלישית היא תחושת הבגידה. התגובה הזאת גם היא מגיעה מתוך הקבוצה המדוכאת, אלא שהפעם היא מכוונת לאנשים שהגיעו מתוך הקבוצה ועכשיו "עוברים" כחלק מהזהות ההגמונית. כך, בהיסטוריה של הפמיניזם הישראלי, החלק בקהילה הטרנסית שחטף הכי הרבה ביקורת היה דווקא הגברים הטרנסים, בגלל שהם נתפסו כמי שבוגדים באחיות (sisterhood) הפמיניסטית וחוברים למדכא על מנת לזכות בפריווילגיות גבריות. כך גם בהקשר של "עוברים" כלבנים או "משתכנזים".
בעיני, הגישה הזאת היא עדיין שגוייה, אבל היא לפחות מבטאת גישה בריאה יותר לקטגוריה שנכפית על הקבוצה המדוכאת, בגלל שהיא לא מחייבת אשרור של הקטגוריה המדכאת כאמיתית ומהותית. אפשר להתעצבן על משתכנזים או על גברים טרנסים כשהם מתנהגים כמו דושבגים, בלי להניח ש"אשה" ו"מזרחי" הן איזו מהות פנימית יציבה וקוהרנטית שבה הם "בוגדים". מספיק להבין קבוצות כמו "מזרחים", "ערבים", "נשים" או "שחורים" כמעמד מדוכא שמחובר על ידי שותפות גורל ומאבק משותף ולא על ידי איזו מהות משותפת של "נשיות" או "שחורות" וכו'.
התגובה הרביעית היא שאפשר כמובן לראות בפאסינג חלק מהזכות להגדרה עצמית, או יותר מכך, ממש לחגוג אנשים ש"עוברים" ואת הבלאגן שהם עושים בקטגוריות שעליהן מבוססים מבני דיכוי. בגישה הזאת, הערעור על הגבולות הוא האינטרס של כל המדוכאות, וה"עוברות" הן מין אוונגארד שמושך אליו את כל הרעל והאלימות, אבל באותה נשימה מרכך את ההגבלות הסקסיסטיות והגזעניות על הפוטנציאל האנושי, ומקרב אותנו למציאות שבה כולנו באמת קודם כל ומעל הכל בני אדם.