ארכיון טקסטים של שמאלנים שנתקלתי בהם בפייסבוק ואמרתי וואלה חזק

הָרַחְמָנוּת הַזֹּאת יֵשׁ וְסוֹפָהּ לְהוֹלִיד אֶת הַמַּתָּנָה הַבְּזוּיָה,

הַמְּאוּסָה כְּכָל הַטּוֹבוֹת שֶׁאוּלַי לֹא חָפְצוּ,

שֶׁנַּעֲשׂוּ בְּשׁוֹגֵג, לֹא בְּמֵזִיד הָפְכוּ לְתוֹעֲבוֹת

—יאיר הורביץ

ילד קטן, אולי ממוצא מזרחי, יושב על כסא בפנים מושפלות, ספק נבוכות ספק מפוחדות, ואחות שרוכנת מעליו מגלחת את שערו. זאת תמונה שזכתה לחשיפה נרחבת ברשתות החברתיות בחודש האחרון, מלווה בציווי "הביטו בפנים המפוחדות של הילד הזה". אחר כך הופיעו פרטים על פרשת הגזזת שבמסגרתה, כך נטען, מדינת ישראל ביצעה ניסויים מסכני חיים במאה אלף ילדים, רובם מצפון אפריקה, למרות שהגזזת איננה מסוכנת ועוברת מעצמה. הפוסט הזה הוא חלק קטן מקמפיין ויראלי לקראת השקה של פרויקט איסוף עדויות של תנועת "שוברות קירות" בנושא. אכן, מדובר בפרשה מזעזעת, והתמונה מתאימה במיוחד כדי להביע את עוצמת הזעזוע – היא מכריחה אותנו להיזכר ברנה ז'אן פלקונטי ששיחקה את המרטירית ז'אן ד'ארק בסרטו של דרייר, ובסבל הנסוך על פניה גזוזות השיער, כאילו הפחד בפנים של הילד הוא הביטוי הנשגב ביותר של הסבל המזרחי לאורך הדורות.

הדבר הכי מזעזע, בכל זאת, הוא שמדובר בהפצה של שקרים גסים, בקונספירציות נגד הממסד הרפואי ונגד התנועה הציונית, ומעל לכל, בפסבדו מדע ששולל את הצורך בטיפול בגזזת. הרי היה צורך לטפל במחלה מדבקת שמתפשטת במחנות פליטים, גם אם למרבה הצער לא הבינו באותו זמן שיש תופעות לוואי שליליות לטיפולים (ולכן טוב שהמדינה פסקה פיצויים למטופלים); מספר המטופלים היה נמוך הרבה יותר מהמספרים הנקובים, ונראה שרובם בכלל לא היו מזרחים; הטיפולים המדוברים היו מקובלים בעולם באותה תקופה; אפילו טווח השנים שהפוסט נוקב בו שגוי. אינני מבין מה הערך ביצירת פרויקט היסטורי שמתעלם מהמחקר הקיים שמפריך את הטענות שלו, בעיקר כשנראה שה"מחקר" ההיסטורי העיקרי שמסתמכים עליו – וממשיכים להפיץ - הוא סרט דוקומנטרי שהיוצר שלו עצמו הסתייג בדיעבד מהטענות שהוא העלה בו.

ראוי להגיד את זה לא רק כדי להגן על ההיסטוריה שלנו, אלא גם כדי להגן על כל מי שרוצה לעסוק בה – אנשים יתקשו להתייחס ברצינות למי שמשתף פעולה עם שקרים כאלו, גם כשהוא ירצה לקדם מטרות ראויות אחרות. צריך לקוות ששיתופי פעולה כאלה אכן יימנעו כדי להגן על החברה ממידע כוזב, וכולנו ראינו בתקופת הקורונה מה ההשלכות של תיאוריות קונספירציה כאלו. זה גם עניין פוליטי - השמאל הוא פרויקט נאור בבסיסו, והפצה של מידע כוזב היא חלק מרכזי במאבק הריאקציונרי נגד הנאורות, ולכן עלינו להיזהר משיתוף פעולה עם מי שלוקח חלק במאבק הזה. הסכנה הברורה היא שבעוד כמה חודשים כולם יתייחסו לטענה שישראל ערכה ניסויים גזעניים במזרחים בקנה מידה המוני כטענה שאין עליה עוררין, ויגנו את כל מי שמבטל את הטענה הזאת. לכן חשוב לצאת נגדה כבר עכשיו.

בכל זאת אינני רוצה לדבר על הגזזת אלא להעלות את הטענה הבאה – אף מזרחי איננו ז'אן ד'ארק. אסור לאנשים שרוצים לקדם שינוי חברתי לחשוב שהם קדושים מעונים. שינויים טובים אינם נעשים על ידי קורבנות ועל ידי אנשים חלשים, אלא על ידי אנשים חזקים שיכולים להפוך את הקהילות שלהם לטובות יותר. שינויים טובים אינם נעשים מתוך סבל או מרחמים, אלא מהאושר של המהפכה ומהאהבה לחיים, עניינים שהשמאל חייב להיזכר בהם אם הוא רוצה להמשיך לפעול. שמאל כזה תמיד יהיה טוב יותר משמאל שמבוסס על ניסיונות מתמידים לעורר תחושת אשמה באנשים אחרים או לפעול מתוך תחושות האשמה שלנו.

כן, אני מסכים שבגילוח של שיער יש דבר משפיל, גם אם הגילוח הכרחי, אבל בדיוק בגלל זה לא הייתי מפיץ את התמונה הזאת. אני מסכים שלפעמים טיפולים רפואיים אינם דבר נעים, במיוחד עבור ילדים, וכן שלא תמיד ההתנהגות של הצוותים הרפואיים הייתה תקינה וקשובה מספיק (והיו גם בעיות תקשורת מסיבות מובנות). עם זאת, התמונה הזאת איננה מעידה שום דבר לגבי הנחיצות שלהם, הסיכון שטמון בהם או הפילוח האתני של המטופלים. גם איסוף של עדויות ממטופלים לשעבר איננו יכול להעיד על זה כלום, בעיקר כשפונים מראש למטופלים מצפון אפריקה ומתעלמים במובלע מרוב המטופלים.

מי ששכח איך להיות מאושר ואיך לאהוב שכח איך להיות בן אדם. אני בהחלט יכול לדמיין שהילד הזה חייך וצחק לפני שצילמו את התמונה וגם אחריה, אם לא בחדר הטיפולים אז לפחות בגן השעשועים. אני בהחלט יכול לדמיין שהילד הזה עשה דברים גדולים בהמשך החיים שלו. ובכל זאת מכריחים אותנו לחשוב עליו רק דרך התמונה, כשאין לו אפילו שם, כאילו הוא הופך לאקזמפלר של סבל וככה הוא צריך להיזכר לתמיד. ויש בכאב הזה משהו שכמעט משכיח ממנו את האנושיות, משהו שמפרק את השפה ואת המסגרות התרבותיות והופך את האדם לעובדה ביולוגית שניכרת רק בהישרדות שלה, כפופה למבט של אחות שגוהרת מעל. הכאב הזה מערטל אותנו בהעוויה אחת בלתי נשלטת מכל הפסאדות שאנחנו עוטים על עצמנו כשאנחנו הופכים לחיות פוליטיות. הצלם שתופס את הרגע הזה לוקח חלק בערטול מהאנושיות, וכך גם מי שמפיץ את התצלומים בהמשך.

אסור לנו להגיע למצב שבו ילד מזרחי מתעניין בהיסטוריה שלו וכל מה שהוא רואה אלו תמונות של ילדים סובלים. ברור שהיה לא מעט סבל, אבל הסבל אינו יכול להפוך לנראטיב המרכזי. המצב הזה איננו בריא. הוא מחליף את האושר ואת האהבה בטראומה ובנקמה – שני רגשות שמאיימים על קיומה של חברה יציבה. חברות טובות מספרות לעצמן סיפורים ששומרים על הלכידות שלהן, אבל הטראומה מאיימת לפרק אותנו בדיוק כי היא סיפור שאיננו מסוגלים לספר. חברות טובות מקיימות משפט וצדק, אבל הנקמה חותרת נגד הצדק ורק מגדילה ככל הניתן את מעגל הנפגעים ממנה. ההיסטוריה של ישראל היא אחת ההוכחות הטובות ביותר לכך שכשאנשים תופסים את עצמם כקורבנות הם מסכימים לעצמם לעשות דברים שאנשים הגונים אינם עושים, ובדיוק בגלל זה העיסוק המתמיד בקורבנות והעלאתם על נס מסוכן כל כך.

בזמן שאני מברך על העיסוק המתגבר בהיסטוריה מזרחית, עלינו לציין שאין דבר כזה. היסטוריה איננה עניין זהותי, אלא עניין שמפרק את הזהויות ומתאר תהליכים שבהם זהויות כוננו, השתנו, התפרקו או אותגרו. במקרה של הזהות "מזרחי" ההיסטוריה שלה קצרה במיוחד, והחשש הוא שהשיח הנוכחי יקבע את איך ש"ההיסטוריה המזרחית" תתפס מכאן ואילך, ובעיקר יקבע בדיעבד את הזהות המזרחית כאחת שמתגבשת מתוך טראומה ומתוך כפיפות. חייבים, בכל זאת, לדבר על היסטוריה של קהילות, ובהן הקהילות שהיגרו לישראל ממקומות שהיו בעבר נחלתה של האימפריה העות'מאנית, או כאלו שהתגבשו מהמגרים המדוברים וממי שהצטרף אליהם במקומות שבהם הם נקלטו. העיסוק בקהילות האלו באמת לוקה בחסר (גם אם יש מחקרים מרשימים בתחום) ולכן צריך לברך על כל מי שמוכן לחקור אותן כל עוד הוא עושה עבודה רצינית, מסתמך על מקורות אמינים, דוגל בקפדנות מתודולוגית ובעיקר נמנע מהצהרות חסרות אחריות. כן צריך להמנע מהפרטתה של ההיסטוריה ומהפירוק הניאו-ליברלי של הנראטיב המרכזי ושל הקאנון – תנועה שמכנה את עצמה "שוברות קירות" יכולה ללמוד שיעור חשוב מויקי שירן ומפעילות אחרות שנאבקו כדי לכלול את ההיסטוריה שלהן בסיפור של "עמוד האש" במקום לערער על עצם קיומו של סיפור כזה.

לצערי, נראה שפוליטיקת הזהויות שיבשה את היכולת שלנו לעשות את הדברים שמניתי, או העמידה תחת שבט המבקרים את כל מי שמתעקש עליהם. יתרה מכך, ההתלהמות שמלווה אותה עלולה לגרום לכל היסטוריון רציני להמנע מעיסוק בפרשות מסוימות, וזה יפגע יותר בקהילות שגם ככה נחקרו פחות. עליית קרנה של ההיסטוריה האוראלית (מבורכת כשלעצמה) הביאה אנשים לעשות חפירות הצלה ולחפש פראים אצילים שההיסטוריוגרפיה לא לכלכלה במקום לעשות מחקר ארכיוני, וגם הארכיונים הזהותניים שמקימים הרבה פעמים נאספים מתוך ניסיון להיות חתרני או סתם לשים אצבע בעין. הדאגה לארכיונים מקומיים שרובם נמצאים בסכנה כרגע, פשוט כתוצאה מהזנחה, נדחקה לשוליים לטובת ארכיונים "מחאתיים" שהתרומה שלהם איננה לגמרי ברורה. גם מי שעוסק בדיגיטציה איננו משתמש בה תמיד באופן מתודי – לדוגמה, פרויקטים של מיפוי היסטורי קהילתי שחסרים כאן במיוחד – אלא מנסה "להפיץ את השיח" ברשתות על ידי שימוש סנסציוני במקורות שהוא אסף. שימוש כזה במקורות תמיד יעדיף עיסוק במקרי קצה שיכולים לעורר זעזוע במקום מחקר רציני על תהליכים שגרתיים וארוכי טווח שמשפיעים על אופי החברה שלנו יותר. לפני שמחפשים את מה שנמצא מחוץ לארכיון אני מציע להתוודע לעושר האינסופי שנמצא בתוכו, וגם אם בעלי הכוח הם אלו שאוספים ומקטלגים אותו (וגם זאת לפעמים קלישאה ריקה מתוכן), העושר הזה תמיד יחתור תחת כל ניסיון להסדרה ולקטלוג. אין פה גרעין טראומתי של דברים שלא קיבלו ביטוי, אלא התפוצצות של כתיבה, של חומרים ושל דימויים שנאספו מאנשים לאורך הדורות ונשמרו במיוחד בשביל שנוכל לבוא ולנהל איתם דיאלוג. היסוד של החיים התרבותיים הוא הדיאלוג הזה.

ולטר בנימין טען ש"עניינו של המטריאליסט ההיסטורי הוא לתפוס ולקבע תמונה של העבר כפי שהיא מופיעה באורח בלתי-צפוי, ברגע של סכנה, לעיני הסובייקט ההיסטורי. הסכנה מאיימת הן על תוכנה של המסורת והן על מקבליה. לגבי שניהם היא אחת: גילוי נכונות להיות כלי בידי המעמד השליט" (בתרגומו של דוד זינגר). יש קווי דמיון מסוימים בין הסכנה שבנימין רמז עליה לבין הסכנה שעומדת לפתחנו כיום – סכנת הפשיזם. אחד המאפיינים הברורים של הפשיזם הישראלי הוא השימוש שלו במה שהוא מכנה מסורת מזרחית, ובעיקר ברעיון של הקורבנות המזרחית, כדרך למסד ולהנציח את עצמו. הסכנה הזאת מאיימת גם על המסורות של הקהילות ה"מזרחיות", גם עלינו, שמקבלים אותן כיום, וגם על קבוצות רבות אחרות שנפגעות מהפשיזם הזה. כדי להיאבק בזה, התפקיד שלנו הוא לנסח תמונה אחרת של העבר.

אפשר לתאר את העבר הזה ככה – מאות אלפי פליטים ומהגרים הגיעו לארץ ישראל לאורך המאה העשרים, וחלק גדול מהם הגיע למחנות פליטים שכונו "מעברות". מחנה פליטים איננו מקום לאזרחים, אלא לאנשים שההישרדות הביולוגית שלהם היא הדבר העיקרי שחושבים עליו, והם באמת שרדו. אבל הם לא רק שרדו – הם הפכו לאזרחים למרות הכל. הם הביאו איתם מסורות אזרחיות מארצות המוצא והמציאו מסורות אזרחיות חדשות מתוך התנגדות או מתוך דיאלוג, ובסופו של דבר עיצבו את עולמם מתוך הפעילות היומיומית ומתוך הפעולות הפוליטיות. המסורת האזרחית הזאת היא מה שצריך לברר עכשיו, לנסח אותו, להפיץ אותו, ובעיקר להגן עליו מהפשיזם שמאיים להכרית את המסורות האזרחיות מישראל. זה דחוף יותר מתיאורים של מחלות, של כאב ושל עובדות ביולוגיות אחרות. התיאורים האלה משרתים בעיקר את מי שרוצה לשמור על תפיסה קורבנית, את אנשי העמותות שמחפשים קורבנות שצריך להחזיק בחיים, את מי שהעני מעניין אותו יותר מהפועל ומהאזרח, את הבורגנות (לפעמים פשיסטית בעצמה) שבודה נראטיב של שחרור כדי לחזק את עמדתה החברתית, ומעל לכל, את מי שמחטט בטראומות באופן מכוון כדי להנציח את מצב החירום במקום לקטו אותו. אסור לנו לטבוע במצב החירום כמו קדושים מעונים, אלא להשתמש בו ובמסורות שנוצרו במהלכו כדי לבסס קהילות מאושרות יותר של אזרחים.

יש תמונה של העבר שאפשר למצוא באוסף "מיתר" בספריה הלאומית – בנו רותנברג צילם במעברת חלסה (קרית שמונה) בינואר 1952 ארבעה ילדים משחקים בקרוסלה, עם הפחונים מאחוריהם. אחד מהם מחייך חיוך ענק, השנייה נראית מעט מודאגת, השלישית מתלהבת, והרביעית מפנה את גבה למצלמה ונותנת לנו לשער איך היא הרגישה ברגע התצלום. ההיסטוריה שלנו יכולה להיות ציור של ברויגל – אוסף מדהים של משחקים, פעילויות, מחוות ורגשות שקשה למצוא בו נקודת מגוז אחת, אבל הכל מתכנס בסוף למשהו גדול.