ארכיון טקסטים של שמאלנים שנתקלתי בהם בפייסבוק ואמרתי וואלה חזק

לקראת האחד במאי המתקרב. כמה הערות כלליות על הפעילות הסוציאליסטית האפקטיבית ביותר במאה ה 21.

הסוציאליזים הדמוקרטי מבוסס על שני מוסדות חברתיים מרכזיים, שגודלם ומוטת ההשפעה שלהם הם המנבאים הטובים ביותר לשוויניות בחלוקת ההכנסות ולהעדר מצוקה חומרית.

המוסד הראשון הוא ארגוני עובדים, ו"מועצות עובדים", (מוסד מקביל לועד עובדים המתקיים מתוקף חוקים מסוימים בחלק מארצות אירופה). ארגונים שהשפעתם המרכזית מעוגנת דרך הסכמים קיבוציים, אך גם דרך השפעה והפעלת לחץ על המערכת הפרלמנטארית ועל הממשלה.

המוסד השני הוא המגזר הציבורי האזרחי, (כלומר לא צבא או שירותי ביטחון). היקפו של זה מבחינת חלקו בכוח העבודה ובתוצר, משמעותי וגם משלים לעבודה המאורגנת, (עובדי מגזר ציבורי מאוגדים ברובם בכל המדינות שבהן אפשרית פעילות ארגוני עובדים). מגזר ציבורי לשם הבהרה כולל את מי שמועסק ישירות ע"י מוסדות ציבוריים דוגמת ממשלה מרכזית, רשויות מוקמיות, חברות ממשלתיות ועירוניות, ומלכ"רים הפועלים כשלוחה מובהקת של מוסדות ציבוריים. הוא לא כולל את החברות הפרטיות והמלכ"רים הלא ציבוריים שנותנים שירות קבלני לממשלה.

ארצות המרחב הכלכלי אירופאי+שוויץ בניגוד לארה"ב, הצליחו לשמור על שיעור החברים בארגוני עובדים, ואו עובדים במסגרת "מועצות עובדים", ועל שיעור כיסוי ישיר ע"י הסכמים קיבוציים, בהשוואה לראשית המאה הנוכחית. וכתוצאה מכך גם על שוויון כולל דומה בחלוקת ההכנסות, ולהשיג ירידה יחסית ואבסולוטית בשיעור "המצוקה החומרית".

בארה"ב המצב שונה מהותית, והמגמה שהחלה שם כבר בשנות ה 80 עם צירוף סין למערכת הסחר העולמית, נמשכה בעקביות עד 2020.

גם גודלו היחסי של המגזר הציבורי באירופה, יציב מתחילת המאה. בארה"ב המגזר הציבורי, היה מראש קטן מאוד והוא נותר קטן.

לכן באירופה השוויון בשכר השעתי גבוה בהרבה מבארה"ב, (והוא הכי גבוה בארצות סקנדינביה). גם החלק מהתוצר של עלות השכר מתוקנן לפי שכר חציוני +מיסי ייצור, גבוה באירופה בהרבה מארה"ב. הממוצע של המרחב הכלכלי האירופאי עומד על כ 57%, (כ 61% עד 67% בארצות סקנדינביה, בלגיה וצרפת כאשר שבדיה היא בעלת השיעור הגבוה ביותר), לעומת כ 50% בארה"ב.

ההבדלים הללו לא נובעים מהשינוי במבנה הכלכלי של התעסוקה. הם נובעים מהאפקטיביות של ארגוני העובדים והשמאל הכלכלי-חברתי.

החרושת כמקור תעסוקה הצטמצמה בכל העולם המפותח כלכלית כולל המצטרפת האחרונה סין. חרושת מעסיקה כ 12% מהעובדים באירופה, (כ 11% בשבדיה, כ 14% בגרמניה, כ 20% בצ'כיה, ופחות מ 10% בצרפת). היא מעסיקה כ 8% בארה"ב, וכ 14% ביפן וסין. זה הרבה פחות מ 20% שהיה השיעור הממוצע בעולם במפותח בשנות ה 80 של המאה ה 20.

לעומת זאת גדלה מאוד התעסוקה בענפי: חינוך, בריאות ורווחה. כ 27%-28% מכוח העבודה באירופה וארה"ב, (כ 35%- 37%, בארצות סקנדינביה). בסוף המאה ה 20 השיעור היה כ 20%.

הענפים של: בניין, תחבורה ואחסנה, מסחר קמעונאי והארחה, שמרו על יציבות ביחד ובנפרד, ומעסיקים יחדיו כ 20% מהשכירים הן בארה"ב והן באירופה. בארה"ב גדול באופן חריג מגזר "השירותים העסקיים", הפיננסים ו"שירותים אחרים". והוא מעסיק כ 25% מהעובדים בארה"ב לעומד כ 16% בשבדיה ופחות מזה בממוצע של המרחב הכלכלי האירופאי. זה המגזר שבו ניתן למצוא לא מעט ממה שאכן ראוי לשם "בולשיט ג'ובס", כלומר תפקידים שקיימים אך ורק כחלק ממנגנון התחרות העסקית והסחר בכסף, ואין הגיון בקיומם בהקשרים אחרים.

האפקטיביות של ארגוני העובדים האירופאים באה לידי ביטוי בכך שהם מצליחים לשמור על הכיסוי באמצעות עבודה מאורגנת, דרך צירוף לארגוני עובדים של עובדי הענפים הצומחים, (ארצות סקנדינביה), הקמת "מועצות עובדים חדשות", וכיסוי באמצעות הסכמים קיבוציים ענפיים. ארגוני העובדים האמריקאיים לא מצליחים להגיע להשגים דומים וזה בלשון המעטה. לדוגמה בשבדיה שיעור העובדים החברים בארגוני עובדים נכון לראשית 2024, דומה לזה של 2019, (כ 70% מהשכירים) וכך גם הכיסוי הישיר ע"י הסכמים קיבוציים, (כ 90%), אך זה היה כרוך בהגדלת מספר השכירים החברים בארגוני העובדים מ כ 2,950,000 לכ 3,050,000. כלומר צירוף נטו של כ 100,000 חברים בארבע השנים האחרונות. זהו כנראה מספר גדול או שווה למה שעשו יחד כלל ארגוני העובדים האמריקאים במדינה עם פי 32 תושבים בהשוואה לשבדיה.

מצב ארגוני העובדים האמריקאים פתטי אפילו ביחס לישראל. חלוקת כוח העבודה בישראל דומה לארה"ב בהבדל של קצת פחות בשירותים עסקיים ויותר בענפי החינוך בריאות ורווחה. אולם בישראל הצליחו ארגוני העובדים בהגדלת אחוז השכירים המאורגנים בין 2012 ל 2020, והאחוז הזה יותר מכפול מבארה"ב, (האחוז עומד בישראל על כ 20% ללא "הסתדרות העובדים הלאומית" שאינה ראויה לדעתי, להחשב כארגון עובדים). הגעה ליציגות במפעל פולקסווגן בטנסי, היא כרגע ההשג הגדול ביותר בהתאגדות עובדים, של ארגוני העובדים האמריקאים מאז 2020. ומדובר ב 4,000 עובדים. "כוח לעובדים" לבדו איגוד בתקופה זאת בין השאר את 3,000 עובדי חברת "מוסדות תרבות ת"א", וישראל מבחינת גודל אוכלוסייתה שקולה לניו ג'רסי.

השמאל האמריקאי הוא שמאל חולה. יש בו פעילות להתארנות עובדים ולהעלאת שכר המינימום ברמת המדינות והערים. אבל ההשגים שלו מוגבלים מאוד. למעשה הוא הולך לאחור בכל הזירות במונחים יחסיים. וכגודל הכישלון כך גודל המופעים הסימבוליים שלו שתרומתם העיקרית בפועל, היא הרחקה כמעט מלאה של מעמד העובדים "הלבן" תוך אפס שיפור במצבו של מעמד העובדים "השחור" ו "ההספני".