הגמוניות
היום יש לי זמן. לקראת ההופעה הערב ב"תדר" לקחתי חופש. מכיוון שכך, אכתוב באריכות את עמדתי ביחס לרקע ולנסיבות החברתיות שהובילו לאסון אוקטובר.
לפני כשנה חזינו בעימות בין שני כוחות. הגמוניה בנסיגה הנלחמת על מקומה, מול הגמוניה צומחת התובעת את מקומה. זירת הקרב נקבעה באיצטדיון "הרפורמה המשפטית". שני הצדדים טענו אז כי מלחמתם היא למען ה"דמוקרטיה".
אישית שעשע אותי שהגמוניה אשר מיום הקמת המדינה דרסה את עקרון השוויון בכל הזדמנות יוצאת להיאבק על הדמוקרטיה. קהילה שנהגה בגזענות כלפי ערבים, מזרחים, אתיופים וכל מי שהוא "נישט פון אינזרה" (לא משלנו) ותבעה כניעה והודיה על כך שהביאו אותנו ארצה, לארצם - יוצאת לרחובות למען ה"דמוקרטיה". במיוחד שעשעו אותי אנשים שהכרתי אישית, אשר מתנגדים עקרונית למדינת כל אזרחיה (כלומר יילחמו למען מדינת חלק מאזרחיה) צועקים "דמוקרטיה".
מעל הכל שעשע אותי שהסלוגן המוביל של אותו מאבק היה "דמוקרטיה או מרד". סלוגן שהגיתי בסביבות 2013, ואשר היה שמה של קבוצה רעיונית אידאולוגית שהקמנו, קבוצה מצומצמת של פעילים ופעילות (דף הפייסבוק עדיין קיים מאז). איך רעיון מורכב היוצא לחלל העולם מתורגם באופן שגוי והפוך, כשהוא נדבק בהמון, חשבתי.
מול הגמוניה בנסיגה, צעקה ההגמוניה הפורחת - "דמוקרטיה היא שלטון הרוב". אנחנו הרוב, בחרנו ממשלה, ודמוקרטיה פירושה כי אנו נכריע כפי רצוננו. כל פגיעה בהכרעת הרוב היא פגיעה בדמוקרטיה, טענו.
יותר מכך, ההגמוניה הפורחת, בניגוד לזאת הנובלת תבעה אי שוויון מוצהר. כלומר ממשטר שאי השוויון נטוע בקרבו באופן סמוי ומוכחש, למשטר שצועק "אני יהודי ועל כן אני עליון".
אכן, כצופה מהצד במלחמת ההגמוניות, השתעשעתי. בדיבור "השתעשעתי" כוונתי, כי נשבר לבי מתנועת הזרמים המובילים את החברה הישראלית. מן הפח אל הפחת.
גם הכרתי בכך שתפיסת עולמי נדחתה כליל, ופרשתי לעניינים אישיים, היכן שמצויים בשפע השלווה, היין הלבן ומעשה האהבה.
נחזור להגמוניות המתגוששות. הזרם "הלאומי-חילוני-ליברלי" אמנם הפסיד את האחיזה בממשלה, אך עדיין החזיק (ומחזיק) בנכסים אחרים, בין היתר בצבא, בתקשורת ובבית משפט. אכן, מדובר במרחבים שנפתחו גם להגמוניה הפורחת, אך איש לא יכחיש את שליטת ההגמוניה הנובלת, בהם.
כך החל משחק הצ'יקן בין שתי ההגמוניות. את ההגמוניה הנובלת הובילו שקמה ברסלר ו"אחים לנשק". את ההגמוניה הפורחת הובילו שמחה רוטמן ויריב לוין. עם מעודדים ומצטרפים מהצדדים.
זירת "הרפורמה המשפטית" הייתה אבן בוחן במלחמה הכוללת. "פסקת התגברות" כך שבית משפט לא יוכל לפסול את חוקי הממשלה (כי בפועל זאת הממשלה שמחוקקת ולא הכנסת) ; ביטול עילת "סבירות" להתערבות ביהמ"ש בהחלטות שלטוניות והגדרת הייעוץ המשפטי כ"עצה בלתי מחייבת".
מול הנסיון הזה, העמידה ההגמוניה הנובלת את כל כוחותיה - בעלי הון, כלי תקשורת, תאגידים מסחריים, בעלי מדיות פרסום ועוד. קרב לחיים או למוות.
ככל שחלף הזמן, התברר שההגמוניה הפורחת העריכה את כוחה ביתר. היא נסוגה, בעל כורחה, מכל מטרות המאבק, ונותרה עם זרזיף, בדמות ביטול "עילת הסבירות".
אך את הנעשה אין להשיב, ומלחמת הגמוניות שיצאה לדרך לא תיעצר רק בשל זניחת הזירה הראשונה שהוגדרה. ההגמוניה הנובלת, שכבר נכנסה לתודעת "על החיים ועל המוות", הציבה את חייליה במצודות נוספות, כאשר אחת מהן - יחסי "הדת והמדינה".
השוט שהחזיקה ההגמוניה הנובלת הצליף בעצב הרגיש ביותר של החיים המשותפים - הצבא. "תעזו להשמיד את הערכים הגרעיניים של תפיסת עולמנו - נימנע מהשתתפות בצבא המשטר". מבחינתם, בצדק.
מנגד ניצבה ההגמוניה הפורחת בגב זקוף ובגאוות פריחה: "תזדיינו אתם והאיומים שלכם. הצבא שלנו, ילדינו שולטים ומשרתים ביחידות המובחרות, ואין לכם השפעה בזירה הזאת, עוד". מבחינתם, בצדק.
"לא יהיה לך צבא בספטמבר", הכריזה ברסלר ; "תזדייני יא פריבילגית מדושנת", הכריזו הברדוגוס והמגלים.
בעימות הזה צפו מהצד עוד שניים. לאחד קוראים נתניהו. מול מופע התנגשות הספינה בקרחון, ניצב נתניהו כצופה מהצד, תוך שהוא מלהג פה ושם כי "ישראל היא דמוקרטיה תוססת" ; וכי "יש להוציא את הצבא מהויכוח". מלבד זאת - השתתק. מנהיג נבחר, אשר מצופה ממנו להחליט באופן המיטיב עם הכלל - נדם.
לשני קוראים סינוואר. ההגמוניה הנובלת התייאשה מהחיים בארץ. השמרנים והמשיחיים המאיסו את החיים והייאוש בשיא. מנגד, לממשלה אין לגיטימציה לפעול, והיא משותקת. זה הזמן לתקוף, פסק.
באה שמחת תורה, והשכינה הברוכה פתחה עלינו את שערי הגיהנום. או אם רציונליים, הרי שהתקיימו הנסיבות לאסון אוקטובר.
מלחמת ההגמוניות נמשכת בעוז, לסוף טרגי ידוע מראש. ההתנגשות תשבר את הספינה ותמיס את הקרחון. יצללו יחדיו למעמקים שתי ההגמוניות, ונצלול גם אנו יחד איתם.