גבר או בדב ביער
כל עניין ה"האם היית מעדיפה להתקל בגבר או בדב ביער" מצביע על שני דברים מאוד מעניינים בעיני:
בני אדם גרועים בטירוף בלהעריך הסתברויות וסיכונים. זה באמת די מדהים עד כמה. כתבתי על זה המון פעמים בעבר, והדוגמאות שנתתי היו פעילויות כמו סקי, רכיבה על אופנועים, וכמובן הלוטו.
ספציפית, אנשים גרועים בהערכת הסתברויות וסיכונים, כי אנחנו כמעט תמיד חושבים על סיטואציות שקל לנו לדמיין כבעלות סיכויים הרבה יותר גבוהים להתרחש, ולהיפך, סיטואציות שקשה לנו לדמיין, אנחנו מעריכים כבעלות סיכויים הרבה יותר נמוכים להתרחש. קל לנו לדמיין את עצמנו זוכות בלוטו, אז אנחנו קונות כרטיס למרות שהסיכויים שלנו לזכות אפסיים, אבל אנחנו נעלה על אופנוע למרות שההסתברות שנמות או נשבור כל עצם בגוף שלנו בתאונה היא מאוד גבוהה, כי בתוך הראש שלנו, זו לא סיטואציה "מוחשית" באותה המידה כמו לזכות בלוטו.
באותה הצורה, הדרך שנראית לי הגיונית להעריך האם הייתי מעדיפה להתקל בגבר או בדב ביער היא זאת: הסיכוי שהוא יחליט לתקוף אותי, כפול הסיכוי שאני לא אצליח להגן על עצמי, כפול כמות הנזק שתגרם לי אם לא אצליח להגן על עצמי.
אני הולכת להיות הוגנת כאן, ולא לחפש בגוגל מידע שיעזור לי להחליט, אלא אסתמך באופן מוחלט על ההערכה שלי (כמו שעשו מי שענו על השאלה הזאת בטיקטוק או בטוויטר).
אין לי מושג מה בדיוק הסיכוי שדב יחליט לתקוף אותי, אבל אני הולכת לנחש שהוא לא מאוד גבוה, נניח 10%. לגבי גבר, אני הולכת לנחש שאם גבר היה יודע בוודאות שהוא יוכל להתחמק מעונש, אז הסיכוי שהוא יתקוף אותי אולי גבוה יותר מהסיכוי שדב יתקוף אותי (אולי, אין לי מושג), אבל מאחר שאין לו דרך לדעת שהוא יצליח להתחמק מעונש (אפילו אם הוא ירצח אותי ויחביא את הגופה שלי), אני די בטוחה שהסיכוי שהוא יתקוף אותי הוא קטן יותר מאשר הסיכוי שדב יתקוף אותי. אבל נניח לצורך העניין שהסיכוי שגבר ודב יחליטו לתקוף אותי הוא שווה.
שנית, אני מעריכה שגם אם לא הייתי אשה מגודלת, היה סיכוי מסויים שהייתי יכולה להגן על עצמי נגד גבר (נניח לבעוט לו בביצים, או להצליח לברוח ממנו), נניח 25%. הסיכוי שאני אצליח להגן על עצמי מפני דב קרוב מאוד ל-0%. תלוי בסוג הדב, אבל ככלל דב רץ יותר מהר ממני, מטפס על עצים יותר טוב ממני, שוחה יותר טוב ממני, ומריח יותר טוב משאני יכולה להתחבא. אה, והוא שוקל לפחות פי שתיים ממני, בהנחה שאני ממש מגודלת.
שלישית, נניח שהגבר/דב החליט לתקוף אותי, ולא הצלחתי להגן על עצמי. במקרה של הגבר, הרוב המוחלט של הסיכויים (נגיד 90%) הוא שהוא יאנוס אותי ו/או יכה אותי, אבל לא יהרוג אותי. בכל זאת, כאמור, גם בני אדם שאין בהם טיפת מוסר, יש בהם לפחות מידה של פחד ממאסר עולם וכזה. הדוב כן יהרוג אותי. אני רוצה להאמין שזה לא שנוי במחלוקת שלהאנס זה ממש גרוע, אבל להרצח זה הרבה יותר גרוע.
אני ממש מתקשה לראות, גם עם כל הסרטונים שראיתי, משהו שיוכל לשכנע אותי שבהערכת סיכונים שמנסה להיות הגיונית, עדיף לפגוש דב מאשר גבר ביער.
נשים הן בנות אדם, ולכן גם אנחנו גרועות בהערכת סיכונים. ספציפית, הסיטואציה של גבר שיתקוף אותנו ביער היא מאוד מוחשית עבורנו, ולכן אנחנו מעריכות אותה כהרבה יותר מסוכנת, אפילו מסיטואציה הרבה יותר מסוכנת, כמו תקיפה של דב, שיותר קשה לנו לדמיין.
העובדה שכל כך הרבה נשים אומרות שהן יעדיפו לפגוש דב ביער, בעוד שכל הגברים שעשו סרטוני תגובה התחרפנו מהתשובות האלה, מצביעה בעיני גם על משהו פחות בנאלי מאשר המוח האנושי הפגום: שגם שבע שנים אחרי מי טו, גברים ונשים בחברה שלנו עדיין לא חיים על אותה הפלנטה מבחינת תחושת הבטחון האישי שלהם, ועוד יותר מכך, שעם כל המודעות שהגיעה עם המי טו, גברים עדיין מאוד מתקשים להבין איך נראה העולם מהעיניים של אשה.
פוסט עוקב
טוב, אז עוד קצת על הסתברויות, דובים וגברים.
ראשית, נראה שלא הייתי מספיק ברורה בפואנטה של הפוסט שלי מאתמול, אז אני אהיה סופר ברורה לגבי הפואנטה הלא-בנאלית של הפוסט שלי: הסיבה לכך שנשים מעריכות את הסיכון מגבר כגדול יותר מהסיכון מדב נובעת מכך שכמעט כל אשה בחברה שלנו אשכרה נפגעה מגבר, אבל מעט מאוד נפגעו מדב. זו המשמעות של האמירה שתקיפה של גבר היא יותר "מוחשית" עבורנו. קל לנו לדמיין שדברים שכבר קרו לנו יקרו שוב, ולכן אנחנו מעריכות את הסיכון שלהם כהרבה יותר גבוה מאשר סיכונים שלא קרו לנו.
שנית, אני רוצה להסביר עוד כמה דברים על האופנים שבהם המוח שלנו מתעתע בנו כשזה מגיע להערכת סיכויים וסיכונים. הדבר הראשון בהקשר הזה הוא שהמוח שלנו התפתח באמצעות אבולוציה, וזה אומר שהוא התפתח בתנאים שמתעדפים מזעור סיכונים על פני רציונליות. כל המשחקים האלה שהמוח שלנו משחק איתנו, "נועדו" כדי שנהיה "יותר חכמות מצודקות" כשזה מגיע לסיכונים.
כך למשל הטיית התכליתיות. אנחנו נוטים לפרש סיטואציות כנובעות מאיזושהי כוונה או תכלית של יצור תבוני, גם כשאין שום סיבה טובה לחשוב את זה. זו הסיבה לכך שאנחנו מתקשות להאמין שהתפתחות של יצורים כל כך מורכבים כמו בעלי חיים ובני אדם היא לא תוצאה של בריאה על ידי יצור תבוני, וזו גם הסיבה שאפילו כשאנחנו מדברות על אבולוציה (כמו בפסקה הקודמת), אנחנו לא מצליחות שלא לדבר במונחים תכליתיים של תכונות שהתפתחו "כדי" לעשות משהו אחד או אחר, כי המוח שלנו, שיוצר את השפה שלנו, יוצר שפה שבה הרבה יותר קשה להגיד "מבין כל מגוון המוחות שהיו קיימים, אלה ששרדו הם אלה שהיו שונאי-סיכון, ולכן אלה המוחות שאנחנו רואים בעולם היום", מאשר להגיד שהמוחות שלנו "נועדו" למזער סיכונים.
הסיבה להטיית התכליתיות היא פשוטה: נניח שאדם קדמון כלשהו הולך לו בסוואנה, ושומע מאחוריו רחש בשיחים. המוח שלו יכול להניח שמדובר באירוע ללא תכלית (רוח שנושבת) או אירוע עם תכלית (חיית טרף שאורבת לו). אחת מהפרשנויות האלה היא יותר טובה עבור סיכויי ההשרדות של אותו אדם קדמון, גם אם היא לא רציונלית.
אני מדגישה שוב: הפואנטה בכל מה שאני אומרת היא לא להגיד שנשים הן משוגעות ולא רציונליות. אני חושבת שכל בני האדם הם מאוד לא רציונליים, ומה שמעניין להסתכל עליו הוא הסיבות שבגללן אנחנו לא רציונליים, וספציפית בהקשר של הגבר והדב, מה גורם לנו לפחוד יותר מגבר מאשר מדב, כלומר המציאות הלא-מדוברת של טראומה מינית מאוד מאוד נפוצה אצל נשים.
שלישית ואחרונה, אני רוצה להגיד עוד משהו אחד על איך הסתברות כן עובדת, ואיך המוח שלנו מתעתע בנו כשאנחנו מנסות להעריך אותה. נניח שאני אומרת לכן שבבית מסויים יש חיית מחמד בעלת ארבע רגליים, ומבקשת מכם להעריך מה הסיכוי שחיית המחמד הזאת היא חתול. שוב, בלי לגגל, אפשר להניח שהתשובה היא איפהשהו בין שליש לשני שליש. עכשיו נניח שאני שואלת שאלה אחרת: בבית מסויים יש חתול, מה הסיכוי שיש לו ארבע רגליים? ההסתברות משתנה מאוד, כי עכשיו התשובה היא נגיד 98-99%. במילים אחרות, כשמשנים את מה שנתון ואת מה ששואלים עליו, זה משנה את כל התשובה.
וזה מעניין בגלל שהמוח שלנו מתקשה מאוד להבין את הנקודה הזאת כשאנחנו מעריכים הסתברויות וסיכונים. קחו לדוגמא אנשים שמהמרים על רולטה. הם מהמרים על מספר מסויים, נניח 7, וכששואלים אותם למה הם הימרו על המספר הזה, הם אומרים שהוא לא יצא כבר הרבה זמן, אז הוא צריך לצאת בקרוב.
או, בדוגמא שניה, נניח שאני מטילה מטבע עשר פעמים, ובתשע הפעמים הראשונות יותר לי "עץ". הסיכוי שבפעם העשירית אני אטיל "עץ" הוא עדיין בדיוק חצי, אבל המוח שלנו מעריך את הסיכוי כהרבה יותר נמוך, בגלל שהוא מערבב בין ההסתברות שהסיטואציה הנתונה תקרה לבין ההסתברויות בתוך הסיטואציה. במילים אחרות, הסיכוי שבמשך תשע פעמים רצופות אני אטיל "עץ" הוא אחד חלקי 2 בחזקת 9, כלומר 1 חלקי 512. ההסתברות שבכל הטלת מטבע ספציפית יצא לי "עץ" היא חצי. אבל המוח שלנו מבלבל בין מה שנתון וכמה הוא סביר, לבין מה שלא ידוע וכמה הוא סביר.
בדיוק את ההטיה הזאת אפשר לראות כשאנשים מחפשים נתונים לגבי כמה נשים נהרגו על ידי דובים לעומת על ידי גברים, ומצביעים עליהם כדי להראות שדובים הם פחות מסוכנים מגברים. מה שנתון בסיטואציה הוא שכבר פגשתי דב או גבר ביער. לכן שאלת ההסתברות שהוא יתקוף אותי היא שאלה של כמה פעמים פגשתי דב/גבר זר, וכמה פעמים מתוכם אני אותקף. נשים פוגשות גברים זרים כל הזמן, ופוגשות דובים לעתים מאוד מאוד רחוקות אם בכלל. האחוז של המקרים שבהם גבר זר אשכרה יתקוף אותי מתוך כל הפעמים שבהם אפגוש גבר זר במקום מבודד הוא קטן (אבל שוב, אנחנו מעריכות אותו כגדול יותר כי המוח שלנו "מתוכנת" ל"עדיף להיות זהירות מאשר להצטער"). במקרה של הדב, אנחנו מעריכות את הסיכוי שהוא יתקוף אותנו כנמוך יותר, בגלל שאנחנו מבלבלות בין ההסתברות שהסיטואציה תקרה (נמוכה מאוד) לבין ההסתברות שיקרה משהו בתוך הסיטואציה הנתונה (כבר נתון שפגשנו דב, עכשיו השאלה היא מה הסיכוי שהוא יתקוף אותנו).
ושוב, בפעם השלישית, כל ההסבר הזה על איך וכמה שהמוח שלנו גרוע בלהעריך סיכויים וסיכונים הוא בנאלי ואפשר לקרוא עליו בכל ספר מדע פופולרי. מה שמעניין בעיני הוא מה גורם לכך שנשים מעריכות שגברים יותר מסוכנים במפגש מאשר דובים, והתשובה הפשוטה היא שכמעט כל אשה בחברה שלנו סבלה מאלימות מצד גבר, כלומר שאלימות מגדרית ומינית היא בעיה מאוד גדולה בחברה שלנו, שעדיין לא מדוברת מספיק.
דווקא הדוגמא של הגבר הזר היא מוזרה בהקשר הזה, ומראה על הטייה אחרת שיש לנו, כי הרוב המוחלט של האלימות המינית והמגדרית מתרחשת (כמו שאנחנו הפמיניסטיות אומרות שוב ושוב כבר עשורים) בתוך סיטואציות של קרבה ואינטימיות, לא בין גברים ונשים זרים לחלוטין שבמקרה נפגשו ביער.