דה-נאציפיקציה
האמת שגם מערב גרמניה לא באמת עברה בדור הראשון תהליך עד כדי כך רציני של דה-נעציפיקציה כמו שאוהבים לחשוב. הרבה בכירים שם כיהנו בכל מיני תפקידים בשלטון הנעצי - אמנם בד"כ לא תפקידים בכירים, אבל עדיין. ואף אדם רציני לא באמת חשב שאין אצלם יותר נעצים - למעשה, היו כל מיני נעצים בכירים (מדענים בעיקר) שחוזרו גם מחוץ למערב גרמניה (ולפני שהפרו-פלסטינים מתלהבים - לא רק ארה"ב ושאר מדינות המערב חיזרו אחרי נעצים. מדינות ערב היו אלופות בזה).
בסופו של דבר רק הדור שנולד אחרי המלחמה החל להזדעזע ממעשי הוריו ולדרוש מהם תשובות.
גם לעובדה שהדור שאחרי ביפן ובמערב גרמניה לא חונך על ערכים פאשיסטיים יש קונטקסט מעבר לכפייה החיצונית - ראשית, שתי המדינות נהנו אחרי המלחמה משגשוג אדיר שהפך אותן לעשירות מאי-פעם; אבל חשוב מכך הוא הקונטקסט של המלחמה הקרה. במציאות הבין-גושית החדשה, כבר היה ברור שגרמניה ויפן לא יכולות להיות מעצמות-על, בטח לא אימפריות (ואם נקשר את זה לנושא הכלכלי, אז דווקא שם היה למדינות פוטנציאל להפוך למעצמות מדרג נמוך יותר). כמו כן, רבים ממי שהיו אויביהם במלחמה הפכו לבעלי-ברית מול הסובייטים, והודות לכיבוש קצר השנים של המדינות הללו אפילו החלו להציב שם כוחות צבא משמעותיים. כתוצאה מכך, פאשיסטים כבר לא יכלו להשתלט על המדינה בטיעון שרק הם יכולים להגן מפני הקומוניסטים - תושבי אותן מדינות די סמכו על ההגנה האמריקאית, שבתכל'ס גם חסכה להם כסף, חיי אדם וכוח אדם.
חשוב להדגיש את זה לא רק כדי להזים את תקוות השווא של תומכי ה-BDS שלחץ חיצוני יספיק כדי להפוך את ישראל למדינה שוחרת שלום, אלא גם ביחס לתקוות השווא הישראליות בנוגע ל"דה-נאציפיקציה" בעזה ובכלל בקרב הפלסטינים. הדיבורים האלה קיימים לא רק אצל צבי סוכות, אלא גם אצל אנשים כמו דני אורבך (גילוי נאות - לקחתי אצלו קורס אחד), שאמורים לדעת את העובדות.
הרי גם אם נשמיד לחלוטין את חמאס ושות', עדיין לא יהיה שום שינוי טקטוני מהסוג שהזכרתי, ולכן עדיין יהיו אנשים שירגישו שהאידיאולוגיה של הארגונים האלה רלוונטית.
זה לא אומר שלא צריך לעשות דבר בנוגע לישראלים או לפלסטינים, אבל כן כדאי להיות ריאליים, במיוחד בהתחשב בעובדה שהבטחות השווא בנושאים הללו משמשות גורמים די מפוקפקים כדי להצדיק את ההתנהלות המופקרת שלהם.