ארכיון טקסטים של שמאלנים שנתקלתי בהם בפייסבוק ואמרתי וואלה חזק

אחד הספרים המופרכים שקראתי, וזה חבל, כי הנושא מעניין וכי הוא מביא מידע היסטורי חשוב. אני אפילו לא רוצה להתייחס למסגרת הפרשנית התמוהה שלו כמו הניסיון המתמיד להראות זיקות בין מזרחים לבין שחורים בארה"ב ולאפיין כל יחס בין אשכנזים למזרחים באופן לעומתי, כי זה כבר לא העניין. הוא פשוט חוקר גרוע בלי קשר למה שהוא טוען. לצערי אין לי זמן לכתוב ביקורת רצינית אבל אני מצביע כאן בכל זאת על כמה נקודות באופן לא ממצה:

א. ניכר שהמחבר פשוט לא שולט מספיק בשפות של החומרים שהוא מתבסס עליהם, ובכל זאת, מתאמץ להפגין קשב מיוחד לשפה. זה מוביל לכמה פרשנויות תמוהות ומרחיקות לכת - למשל, הוא מתרגם את הביטוי "בני עדות המזרח" ל"Children of the Oriental Communities" ומפרש את השימוש בו כביטוי לתפיסה פטרונית שרואה במזרחים ילדים. במקרים אחרים, הוא מנסה למנף את חוסר היכולת שלו להתמודד עם מחסרים לקסיקליים ולתרגם מונחים באופן שמשרת את התזה שלו, כמו, למשל, הבחירה לתרגם את המילה "שווארצע" ל"ניגר".

ב. המחבר ערך מחקר ארכיוני, אבל נראה שהמחקר לא היה רציני מספיק ולא פנה לכמה ארכיונים קריטיים. לא ברור למשל איך אפשר לכתוב על תנועת העבודה ועל ההסתדרות בלי ללכת למכון לבון, לא ברור איך אפשר לכתוב על הסוכנות היהודית בלי ללכת לארכיון הציוני ולא ברור איך אפשר לכתוב על הכנסת בלי ללכת לארכיון הכנסת. כמעט כל הספר מבוסס על קטעי עיתונות - חומר שהוא מעיד עצמו שהוא בעייתי - וגם הניתוח שלהם לא ממצה. בכמה מקומות קריטיים הוא גם מתבסס על קטעי ציטוטים שהוא מצא בספרות משנית, למרות שאפשר היה לאתר את החומרים בקלות.

ג. נראה שהמחבר פשוט לא מכיר את המציאות המוסדית בתקופה, את הגופים שפעלו בה ואת התנועות השונות. הדיבור הכללי שלו על "ציונות" עושה בעיקר מישמש. חייזר שקורא את הספר יכול להבין ממנו, למשל, שהסוכנות היהודית הייתה כפופה לממשלה (או, לפחות, הכפיפה את עצמה מרצון), ולא גוף עצמאי שנכנס כל הזמן לקונפליקטים מול הממשלה סביב שאלות של קליטת עולים. אם המחבר היה טורח להתייחס לספרות יסוד שנוגעת לקליטת המהגרים בארץ הבלבול כנראה היה נמנע ממנו, אבל הוא לא עשה את זה. אולי בזכות חוסר ההיכרות עם הספרות הרלוונטית הוא גם יכול לתאר כ"חידושים" דברים שכבר נכתבו.

ד. המחבר מנתח כל הזמן את היחסים האנטגוניסטיים בין המזרחים לבין השמאל הציוני, אבל אני מקבל את הרושם שהוא לא יודע על השמאל הציוני שום דבר. כך, הוא מתאר את הפנייה של המזרחים מהשמאל הציוני לעבר מפלגות אחרות כמו מק"י ומפ"ם, ואחר כך, באופן סותר, הוא מסביר שמפ"ם עצמה הייתה שמאל ציוני, אבל הציונות שלה הייתה ציונות מזרח-תיכונית, כי הוא מצביע, דרך ניתוח כתבים של כמה אינטלקטואליים, על כך שהתפתחה שם ציונות לא אשכנזית. הוא אמנם מזהה בצדק את השמאל הציוני עם הקיבוצים, אבל נראה שמבחינתו אין שום קשר בין מפ"ם ובין השומר הצעיר לבין הקיבוצים. גם הטענה שלו על כך שהקיבוצים סימלו את דמות ה"חלוץ" נכונה רק באופן חלקי, אם לוקחים בחשבון את הוויכוחים על חלוציות באותה תקופה, ואת זה שדמויות שוליות כמו בן גוריון הסתובבו בקיבוצים ועודדו צעירים לעזוב אותם תחת הטענה שהקיבוצים סיימו את התפקיד החלוצי שלהם. המחבר בעיקר מושפע ממחשבה על קשרים בין מפלגות קומוניסטיות לבין שחורים בארה"ב ולא מצליח להבין שהיחס הסוציאליסטי ללאומיות ולמיעוטים היה שונה בישראל באופן רדיקלי, ושהפוזיציה של המפלגות המדברות הייתה שונה גם כן (וגם החלוציות היא חלק מהעניין כאן).

ה. המחבר בקושי מבחין בין תצורות ומיקומים גאוגרפיים, גם אם הוא מתיימר לעשות את זה, וכך מחנות קליטה, מעברות, עיירות פיתוח ושכונות בתל אביב מתערבבים אצלו לכדי טיעון כללי. הוא מתאר רגע אחד דחיקה לספר ורגע שני דחיקה למעברות למרות שרוב המעברות מוקמו במרכז. הוא מתאר בריחה מהמעברות למרכז למרות שרובן נמצאו במרכז, והוא מתאר בריחה מהמעברות לספר כאקט של התנגדות למרות שהשלטון ניסה לעודד עולים לעזוב מעברות וללכת לגור בספר. חלק מהמקומות שהוא מזהה בהם "התנגדות עירונית" בקושי היו עירוניים. במקומות שהוא מתאר ב"גטאות מזרחיים" חיו גם לא מעט אשכנזים. גם כל הניתוח שלו של שיטור מאפיין מקומות עירוניים שבהם באמת יש משטרה ולא אזורי ספר. אגב, יש כאן בעיה אתית שחוזרת בספר - הוא לוקח ממחברים מה שהוא רוצה ומתעלם מהטיעון שלהם כשזה לא נוח. הוא מצטט למשל את המאמר של אדריאנה קמפ על הבריחה של מהגרים ממקומות כפריים, אבל מתייחס רק לנקודה שולית מתוכו ומתעלם מהטיעון הכללי, וככה הוא יכול לטעון שהמהגרים בכלל ברחו למקומות כפריים ולא מהם.

ו. חלק מהפרשנויות שלו עושות הר מעכבר. כך, למשל, בנקודה מסוימת (שכבר ניתחתי כאן) הוא מביא מקרה של נער שרץ לעבר הגבול עם עזה במהלך ריב משפחתי וטען שיש כאן התנגדות לציונות ולחיים בעיירת פיתוח, ומתעלם מכך שהנער עצמו ביקש מחיילי או"ם להחזיר אותו לישראל ברגע שהוא עבר את הגבול. נטייה אחרת היא להתייחס לכל תלונה כאשרור לכך שהדבר קרה באופן סדור. הוא רואה בעדויות על מחאות נגד אפליה הוכחה לכך שאכן הייתה אפליה. אני אמנם מאמין שהייתה אפליה, אבל יש דרכים אחרות להוכיח את זה, ודברים שאנשים אומרים במחאה הם לא תמיד תיאור מצב אובייקטיבי שמשקף נאמנה את מדיניות המשטר.

ז. למרות שמדובר בספר היסטוריה, נראה שבקושי יש בו כרונלוגיה. מספיק לו לדבר על "שלטון אשכנזי" כדי להתעלם משינויים פוליטיים, חברתיים וכלכליים לא מעטים שקרו - למשל, העובדה שההגמוניה שנתפסת בספר כמעט כבלתי-מנוצחת קרסה בסוף התקופה הזאת. הוא גם לא מייחס מספיק חשיבות לכך שהקבוצה שהוא מכנה "מזרחים" השתנתה לאורך התקופה הזאת כל הזמן כתוצאה מהגירה בלתי פוסקת. זה גם מפריע לו להבין את המחאות. את גל המחאות ב-1965 הוא מפרש, באופן מוזר, כמושפע מגל המחאות של השחורים בארצות הברית, במקום לחשוב על פרשנות הרבה יותר סבירה - כשבן אדם אומר שהוא במשבר כלכלי זה כנראה אומר שהוא במשבר כלכלי, ואכן התחיל בישראל ב-1965 משבר כלכלי, שלא היה המשך למה שקדם לו, אלא תחילתה של תקופה חדשה.

ח. לבסוף, האופן שבו הוא מנתח פוליטיקה ויחסי כוחות הוא פשוט לעומתי ואינפנטילי. נראה שהוא מחפש את "ההתנגדות" במאמרים של שכבת האינטליגנציה או בהתלקחויות ספונטניות, ומה שמעניין אותו הוא הצהרות רדיקליות וצעדים סמליים, ולפעמים הוא גם נוטה להעריך הכל כרדיקלי יתר על המידה. אני חושב שלפעמים ההתנגדות האמיתית היא דווקא ניסיון לבות משהו בעצמך או להכנס למוקדי הכוח למרות שמדכאים אותם, אבל הוא ממהר להאשים כל אחד שעשה משהו בכיוון בכך שהוא עושה "קואופטציה" למשטר האשכנזי. זה עובד גם הפוך - הוא מאשים אשכנזים בחוסר נכונות לשלב מזרחים בחברה ובכל זאת מנתח כל ניסיון כזה כניסיון לקואופטציה. רגע אחד הוא טוען שהמשטרה היא גוף אשכנזי שמדכא מזרחים וברגע השני הוא טוען שהכנסה של מזרחים למשטרה נועדה לדכא מזרחים. אנחנו נשארים בסוף עם מקרה מאוד רדיקלי של אימפוטנציה. אבל קחו לדוגמה את ז'אק ביטון (לא המרגל), דמות שלא מוזכרת אצלו בכלל. ביטון, שהיה קומוניסט, נכנס להסתדרות, הסתובב בעיירות פיתוח וקרא לפועלים להתאגד. האם אנחנו חייבים לפרש את המעשים שלו כקואופטציה? למה צריך ללכת להביא פרשנויות מרחיקות לכת לכל נער שרב עם המשפחה ורץ לגדר ולהתעלם מפעילים כמו ז'אק ביטון שעשו עבודה כל כך חשובה ובאמת הובילו שינויים?

אני מתעכב על העניינים האלה בעיקר כי אני תוהה איך ספר כזה מפורסם ומצוטט ואיך אנשים שאמורים לדעת יותר מדברים עליו בהתלהבות. נראה שהאקדמיה פשוט איבדה את המנגנונים החיסוניים שלה במרדף אחרי כל טענה ביקורתית, ונראה שיש גם כמה אנשים בישראל (או, לפחות, כאלו שנולדו בישראל) שמאוד היו רוצים להרגיש שיש להם זיקה לארצות הברית, והנה, הוא מצא להם זיקה כזאת. בחברה מתוקנת כל עורך אחראי שהיה מקבל את הספר הזה היה מכניס אותו למגרסה בלי לחשוב פעמיים.